ב-1957, לקראת שנת העשור להקמת המדינה,
פרסם נתן אלתרמן את האפוס הגדול של תקומת עם ישראל במולדתו. שירה גדולה המספרת את
סיפור ההעפלה, המאבק בבריטים, מלחמת השחרור, הקמת המדינה והעלייה הגדולה שיישבה את
מרחבי הארץ.
אלתרמן לא בוש לבטא בהתרוממות רוח
ובסערת רגשות ערכים כאהבת מולדת, שלילת הגולה, קיבוץ גלויות, מיזוג גלויות, כור
ההיתוך, אהבת העם, יישוב הארץ, מלחמה צודקת. הוא יצק את שירתו ממעמקי לבו, מאמונה
יוקדת בצדקת הציונות, בצדקת מאבקה ומלחמתה של ישראל.
השם שהעניק אלתרמן לאפוס הקוממיות, היה "שִׁירֵי עִיר הַיּוֹנָה".
עִיר הַיּוֹנָה היא ירושלים שעליה מנבא צפניה בפרק ג. פרק שראשיתו נבואה קשה, דברי
ביקורת קשים ביותר על החברה, ואחריתו – נבואת גאולה ונחמה גדולה, נבואת שיבת ציון.
כאשר בחר אלתרמן בשם הזה, הוא רמז לכך שאין הוא מתאר סיפור שכולו ורוד
ויפה. הסיפור הוא גם סיפור קשה. אך אחריתו – תקומה. תקומה שבאה מתוך השפל
והפורענות.
את השיר הפותח את הספר, סיים אלתרמן במילים אלו:
בַּעִבְרִית הַכּוֹתֶבֶת סִיפּוּר אוֹ מִזְמוֹר
מִתְעָרְבִים שְׁתִיקָתָהּ וּשְׁאוֹנָהּ.
לוּ יִגְעוּ בְּשׁוּלֵיהָ שִׁירֵי זֶה הַצְּרוֹר
אֲשֶׁר שֵׁם לָהֶם עִיר
הַיּוֹנָה.
המשורר מודע לגודל התקופה הרת העולם שאותה לקח על עצמו לתאר. אין הוא
מתיימר לתרגם למילים את גודל השעה, ולכן הוא מסתפק, בענווה, בתקווה ובתפילה שיהיה
בידו לגעת בְּשׁוּלֵיהָ. הוא מקווה, שעצם הנגיעה בשוליה, יעניק לה חיי נצח בתודעת
האומה.
****
בראשית הפרק, מתוארת ירושלים, עִיר
הַיּוֹנָה, כעיר חטאה ומושחתת, עיר סוררת, שכל הנהגתה חטאה – שריה, שופטיה,
נביאה וכוהניה.
הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר
הַיּוֹנָה. לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל, לֹא לָקְחָה מוּסָר, בַּיהוָה לֹא בָטָחָה, אֶל אֱלֹהֶיהָ
לֹא קָרֵבָה. שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים, שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב,
לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר. נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים, אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת. כֹּהֲנֶיהָ
חִלְּלוּ קֹדֶשׁ, חָמְסוּ תּוֹרָה. יְהוָה צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ לֹא יַעֲשֶׂה
עַוְלָה, בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן לָאוֹר, לֹא נֶעְדָּר וְלֹא יוֹדֵעַ
עַוָּל בֹּשֶׁת.
ואם מתוך המיאוס הזה, שיביא על עם ישראל פורענות וגולה, יכולה לצאת
בשורת גאולה, תקומה ושיבת ציון כזאת – כך גם מן הפורענות של אלפיים שנות גלות,
מהמציאות הנוראית שבה היה עם ישראל לאורך דורות; גם מן המציאות הזאת יוכל עם ישראל לצאת, לשוב
למולדתו, לחדש את ריבונותו ולהיגאל.
אחרי תיאור העוולות, אחרי שאלוהים פקד את עוונותיה כפי שנאמר בפרק א,
אחרי ששפך את חרון אפו גם על אויבי ישראל, על העמים המרושעים – לאחר מכן תחל
התגשמות חזון אחרית הימים. "כִּי
אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְהוָה,
לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד".
מבטיח הנביא צפניה: "בַּיּוֹם
הַהוּא יֵאָמֵר לִירוּשָׁלִַם: אַל תִּירָאִי צִיּוֹן, אַל יִרְפּוּ יָדָיִךְ. יְהוָה אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ גִּבּוֹר
יוֹשִׁיעַ, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה, יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ, יָגִיל
עָלַיִךְ בְּרִנָּה. נוּגֵי מִמּוֹעֵד, אָסַפְתִּי מִמֵּךְ, הָיוּ מַשְׂאֵת
עָלֶיהָ חֶרְפָּה. הִנְנִי עֹשֶׂה אֶת כָּל מְעַנַּיִךְ בָּעֵת הַהִיא,
וְהוֹשַׁעְתִּי אֶת הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּץ, וְשַׂמְתִּים לִתְהִלָּה
וּלְשֵׁם בְּכָל הָאָרֶץ בָּשְׁתָּם. בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם, וּבָעֵת
קַבְּצִי אֶתְכֶם, כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ,
בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר יְהוָה".
נבואת שיבת ציון וקץ הגולה. נבואת קיבוץ הגלויות, עליה בלתי סלקטיבית,
שתגאל גם את הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה. זאת
הציונות, זה סיפורה של תקומת ישראל בימינו. לא בכדי, שאב אלתרמן מפרק זה את
ההשראה, לאפוס התקומה שכתב.
במסכת על "שִׁירֵי עִיר הַיּוֹנָה"
שכתב יריב בן אהרון, הוא התייחס לכך: "הניסיון להפגיש את אלתרמן ו'עִיר
הַיּוֹנָה' שלו, עם צפניה הנביא ו'עִיר הַיּוֹנָה' שלו, נושא בתוכו משהו עמוק. חרף
השוני בין הזמנים והעולמות הרוחניים, ישנם גשרים של רציפות בין הנביא הקדמוני
למשורר העברי. בין 'אֶת
הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּץ', לבין קיבוץ גלויות
של ימינו". ואני אגדיר זאת בשינוי קל – הגשרים של הרציפות הם בין הנביא
הקדמוני לנביא בן זמננו.
הנביא אלתרמן פעל בימיו של המנהיג בן גוריון – מי שהנהיג את מהלך
התקומה, את מהלך שיבת ציון וקיבוץ הגלויות. במאמר שכתב בן גוריון על שיבת ציון, תחת
הכותרת "שיבת ציון", הוא התייחס לנבואת צפניה בפרק ג: "צפניה
הנביא, שפעל בימיו של יאשיהו, מנבא על אבדן אשור ושממת נינוה, ובפיו דברי נחמה
לעמו: 'רָנִּי בַּת צִיּוֹן, הָרִיעוּ
יִשְׂרָאֵל, שִׂמְחִי וְעָלְזִי בְּכָל-לֵב בַּת יְרוּשָׁלִָם. הֵסִיר יְהוָה
מִשְׁפָּטַיִךְ, פִּנָּה אֹיְבֵךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, יְהוָה בְּקִרְבֵּךְ, לֹא תִירְאִי
רָע עוֹד' ".
****
יריב בן אהרון, מורי ורבי, תעב את תופעת הפוסט-ציונות. הוא ראה בה
איום על רוח החברה הישראלית, סכנה לתרבותה.
הוא רצה להחיות את ערך שלילת הגולה. הוא יצא נגד גישת
ה"עמיות", המנסה ליצור שוויון ערך לחיים יהודיים בגולה ובא"י וראה
בה ביטוי לפוסט ציונות. הוא רצה לחדש את אתוס מצדה ובר כוכבא, וראה בניפוצם סכנה
רוחנית. ואכן, במגע הישיר שלו עם בוגרי תנועות הנוער, הוא הצליח להחזיר את מצדה למסעות
ולשיח.
יצירתו האחרונה, שלא הספיק לראותה אך היא עתידה לצאת לאור בקרוב,
הייתה מסכת שכתב על כתבי ברל כצנלסון. המסכתות האחרונות שהוציא היו על "מסדה"
של יצחק למדן ו"שירי עיר היונה" של אלתרמן. הוא ראה בהם את התגלמות הרוח
הציונית החלוצית, שאותה שאף לחדש. הוא האמין שהמסכתות שכתב תפחנה רוח חיים בשתי
היצירות הנשכחות ובעיקר – של המסר הציוני האקטיביסטי שלהם. מרה הייתה אכזבתו מכך
שהדבר לא קרה.
****
"אשריי שזכיתי להיוולד בדור שבו נכתב
הספר הזה", התבטא הפרטיזן והמשורר הדגול אבא קובנר על ספרו של נתן אלתרמן
"שירי עיר היונה". אני רואה ביצירת
המופת הזאת את פסגת יצירתו של אלתרמן, גדול המשוררים. אולם הספר הזה הודחק ונשכח.
יריב בן אהרון האמין שהספר לא נשכח, אלא הושכח. הוא הושכח, כיוון שכבר
אז, בשלהי שנות ה-50, לקה המיליה התרבותי בעייפות רוחנית, וקיבל בעין רעה את הספר.
יריב בן אהרון ראה כשליחות להחזיר את הספר לתודעה, כיוון שהוא אקטואלי כפי שלא היה
מעולם. לכן הוא החל ללמוד את הספר הזה עם קבוצות של נוער, צעירים ומבוגרים שאותן
הנחה. הלימוד הזה הניב את המסכת.
יריב הודה לי על מאמר שפרסמתי ב"מקור ראשון" על המסכת, אך
היה מתוסכל מאוד, מכך שהספר עבר בציבוריות הישראלית כמעט ללא תהודה. שלושה מאמרים
בלבד נכתבו עליו, שלושתם מצד תלמידיו ומקורביו, מוקי צור, בארי צימרמן ואני.
שוב ושוב הוא הפציר בי לא להרפות מהמסכת, לשוב ולכתוב עליה וללמד
אותה.
השתתפתי בשני אירועי השקה של המסכת, האחד בפסטיבל "הקהל"
בת"א בסוכות שעבר, והשני, כעבור חודשים אחדים, בקיבוץ עין גב. באירוע ההשקה
בעין גב נפגשנו בפעם האחרונה. ערב סוכות הלך יריב לעולמו.
אני רואה בדרישתו של יריב ממני להמשיך ולהפיץ את מסר "שירי עיר
היונה" כמצוות עשה, כמשימה שהטיל עליי ואני מחויב לה. מאז מותו כתבתי פעמים
רבות, כולל במסגרת מיזם זה, על הספר. גם במאמר הזה אני ממלא את השליחות.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
