כתב הנביא נתן (אלתרמן):
זה הדור דור ימות המשיח,
מנמנם ולקום מאחר.
הוא זקוק לנביא ומוכיח
ולפחות - לשעון מעורר.
דור ימות המשיח אליו כיוון אלתרמן את דברו הוא דור שיבת ציון, דור
הציונות. הוא זקוק לנביא ומוכיח שינער אותו מנמנמתו, וידרבן אותו למתח החלוצי,
למתח האקטיביזם הציוני. אלתרמן היה שעון מעורר שכזה.
הדברים נכונים גם לדור ימות המשיח, דור שיבת ציון לאחר גלות בבל.
בשיבת ציון, רוב העם העדיף להישאר בגולה, על סיר המילקי אשר על נהרות בבל. כנראה
שהיהודים שישבו על נהרות בבל ובכו בזכרם את ציון, כל כך התמכרו לגעגוע לציון, עד
שלא יכלו לוותר עליו. איך הם יוכלו לחיות בלי להתגעגע לארץ ישראל?
אך כפי שאנו נוכחים בפרק, גם אלה שעלו לארץ, כולל הנהגתם – זרובבל המנהיג
המדיני ויהושע הכהן הגדול, לקו בהתנזלות, בדחיינות. לא בער להם לבנות את בית
המקדש. הדור הזה היה זקוק לנביא ומוכיח, או לפחות לשעון מעורר. חגי היה שעון מעורר
שכזה.
הוא המריץ אותם לקום ולעשות מעשה: "הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם
סְפוּנִים, וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?!" הוא דרבן אותם ועורר אותם – והצליח. בניגוד לנביאי הבית הראשון,
שהוכיחו את העם על עוולותיו ונתקלו באוזניים ערלות, נביאי בית שני השפיעו באופן
מיידי. הם הדריכו את ההנהגה הפורמלית, שהתייחסה לנבואותיהם כאל צו עשה.
לא חלף חודש מאז דברי חגי, והעם נרתם למשימה הלאומית: "וַיָּעַר יְהוָה אֶת רוּחַ זְרֻבָּבֶל
בֶּן שַׁלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה, וְאֶת רוּחַ יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק
הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, וְאֶת רוּחַ כֹּל שְׁאֵרִית הָעָם, וַיָּבֹאוּ, וַיַּעֲשׂוּ
מְלָאכָה בְּבֵית יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵיהֶם".
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
