* צוק איתן: העצים והיער – במשך 14 שנים הייתה רצועת עזה קן שיגור בלתי פוסק של טילים לעבר
האוכלוסיה האזרחית לא הפסיקו את הירי. אינספור מבצעים קטנים לא הפסיקו את הירי.
סיכולים ממוקדים רבים לא הפסיקו את הירי. הפסקות אש, הודנות ותהאדיות לרוב, החזיקו
מעמד שעות בישראל. לאחר ההתנתקות, התופעה הזאת התעצמה בצורה דרסטית, הן מבחינה
כמותית והן מבחינת איכות הטילים וטווח הירי. שני מבצעים גדולים – "עופרת
יצוקה" ו"עמוד ענן" ספורות, אם בכלל, ולכל היותר יום יומיים.
מבצע "צוק איתן" גרם לשינוי אסטרטגי דרסטי במצב הביטחון של
מדינת ישראל בכלל, ושל יישובי הדרום בפרט. מיד לאחר המבצע התקשורת הציגה צפי של
בריחה המונית והתרוקנות יישובי הנגב המערבי. בפועל, דווקא אותם יישובים שכונו
"עוטף עזה" נהנים היום מתנופה רבתי, חסרת תקדים, של צמיחה דמוגרפית. זאת
תמונת הניצחון האמתית של "צוק איתן".
במבצע היו ליקויים רבים, בכל הדרגים. אין לטייח אותם. יש לתחקר אותם,
ללמוד אותם ולהפיק לקחים. אך אל ניתן לעצים להסתיר מאתנו את התמונה הכוללת של
היער. התמונה הכוללת היא של ניצחון משמעותי, ששינה באופן מהותי את המצב והשיג את
יעדי המלחמה.
* מבחנו של טראמפ – אחת הסיסמאות המובילות בקמפיין הבחירות של טראמפ, הייתה
"להחזיר את אמריקה לגדולתה". איני יודע איך הדברים מתיישבים בדיוק עם
מסריו הבדלניים, אולם אני מאמין שכל מי שרואה עצמו חלק מן העולם החופשי, ירצה
לראות את אמריקה חוזרת לגדולתה.
העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, היא מבחנו הראשון של טראמפ – האם
סיסמת גדולתה של אמריקה היא סיסמת שווא, או הצהרת כוונות אמתית.
לכאורה, זהו עניין של מה בכך. אך טבעי שארה"ב תציב את שגרירותה
בעיר הבירה של בעלת בריתה הקרובה ביותר. אך עובדה היא, שכל הנשיאים שהתחייבו לכך
במערכת הבחירות הפרו את התחייבותם, למרות שבתי הנבחרים חוקקו חוק המחייב זאת. למה
הם נהגו כך? כי נפל עליהם פחדם של הערבים.
ושוב הערבים מפעילים לחץ כבד על נשיא ארה"ב ומהלכים עליו אימים,
לבל יקיים את התחייבותו. בכך, מיד עם כניסתו לתפקידו, הם מעמידים אותו למבחן. האם
הוא נשיא של מעצמת על או סמרטוט.
* לא תאמינו מה שמעתי - שמעתי על מישהו שאשכרה מאמין לסיפור על
הרגל שננעלה על הגז. בחיי. לא עובד עליכם.
* אם ננעלו – הנראטיב עדיין בהתהוות. זו לא רק הרגל
שננעלה על הגז. גם הידיים שלו ננעלו על ההגה בכיוון המבט בעיניים, שננעלו על
השוטר.
* בין פרשת אזריה לפרשת חורה – תגידו שאני מיושן. תגידו שאיני מעודכן. תאמרו שאני
"ממסדי", או חלילה "ממלכתי", רחמנא לצלן. בסדר. אבל יש לי
אמון בסיסי בצה"ל, במשטרת ישראל ובבתי המשפט. לא שהם אינם טועים. לא שהם תמיד
דבקים באמת. אבל באופן בסיסי אני מאמין בהם, כל עוד לא הוכח אחרת. וכאשר עומדת
גרסתם מול גרסה של בעלי אינטרס פוליטי, הנטיה הראשונית שלי היא להאמין להם, אלא אם
בעלי האינטרס מוכיחים לי את טעותי בעובדות מוצקות.
וכאשר בעלי האינטרס ממציאים "ראיות" מן הגורן ומן היקב,
וכאשר ה"ראיות" שלהם מגיעות לרמת גיחוך כמו סיפור הרגל שננעלה על הגז
ולגמרי במקרה גרמה לרכב לדהור דווקא על השוטרים, ברור לי שתופרים כאן נראטיב.
* נער השליחויות – מי שמאמין שח"כ אמסלם התגולל על מילצ'ן לא בשליחותו של
נתניהו, מסוגל להאמין שח"כ אמסלם השתלח בראש אגף החקירות לא בשליחותו של
נתניהו, ובסוף הוא אפילו יאמין שח"כ אמסלם הציע את החוק לעידוד השחיתות
השלטונית (איסור חקירת ראש ממשלה מכהן) שלא בשליחותו של נתניהו.
* יוזם השדולה – ביקרתי במשכן הכנסת, שם ראיינתי את ח"כ איתן ברושי בעבור
העיתון "ידיעות הקיבוץ". בצאתי החוצה, פגשתי שני אנשים שאני אוהב ומעריך
מאוד, שהיו בדרכם אל הכנסת. האחד הוא הרב אביה הכהן והשני הוא המשורר אליעז כהן.
שני אנשים שהדבר שאני מעריך אצלם, הוא העצמאות האינטלקטואלית, המבדלת אותם
מהאוטומט המחנאי של שמאל / ימין; אוטומטיות הגורמת לפלקטיות שטחית בעמדות הנוגעות
למציאות חיינו המורכבת כל כך. ויותר מכך, אני מעריך אצלם את המקום של המוסר בגיבוש
עמדותיהם.
מה לכוהנים בבית מחוקקים? מסתבר שהם כתתו רגליהם כדי ליטול חלק במפגש
של שדולה יהודית-ערבית חדשה.
כשאני שומע "שדולה יהודית-ערבית", הדבר גורם לי לרגשות
מעורבים. מצד אחד, חשובה לי מאוד ההידברות, החיבור והקשר בין יהודים וערבים
בישראל, ולא אחת אני שותף ליוזמות כאלו. מצד שני, אני מודע שלרוב זו הידברות,
שהערבים באים אליה כמאשימים והיהודים באים אליה כמתנצלים, מתוך נמיכות קומה.
ברור לי, שכאשר בין הבאים אליעז ואביה, אין זו הידברות מן הסוג
שמעוררת בי סלידה. ברור לי שהם באים אליה כיהודים ישראלים ציונים גאים. איני יודע
הרבה על השדולה, ולא שמעתי דבר על המפגש לאחר קיומו. אולם הדבר המעניין הוא, שמקים
השדולה הוא ח"כ יהודה גליק. כבר כתבתי כאן על הערכתי לגליק, השובר את תבניות
השמאל / ימין הקונבנציונליות. איני שותף לנושא המרכזי המוליך אותו, המאבק על הר
הבית, אך אני אוהב את הרעיון שמי שמוביל את המאבק הזה אינו ימנן אוטומטי שונא
ערבים, אלא להיפך, אוהב אדם, איש מתון ופתוח.
* כבוד לאויב - הייתה לי אתמול פגישה יוצאת דופן. נפגשתי עם בכיר בפת"ח. האיש
הוא הישאם עבד אל ראזק, חבר הנהגת פת"ח זה עשרות שנים ולשעבר השר לענייני
אסירים ברש"פ. ראיינתי אותו לספר שאני כותב.
כאשר אני עורך ראיון מחקרי, איני בא לוויכוח פוליטי. איני בא לריב.
אני בא להקשיב, להבין, ללמוד. בראיון כזה אני שואל, מדובב ומקשיב. את עמדותיי אני
משאיר בצד.
אולם את רגשותיי איני יכול להשאיר בצד. לפני הראיון, במהלכו ואחריו,
העסיקה אותי השאלה, מהן רגשותיי כלפיו. הרי מדובר באויב, באויב מר. מדובר באדם
שבילה 21 משנות חייו בבתי הכלא הישראליים, ולא בעוון היותו האם תרזה.
אני חייב לציין, שלא חשתי כלפיו כל רגש של שנאה. הפגישה הייתה לבבית
ונעימה, ברוח מצוינת. חשתי אליו כבוד; לא רק כבוד כאדם, אלא גם כבוד כפטריוט לאומי,
של העם שלו. בתור פטריוט לאומי, אני יכול להזדהות עם פטריוטיות של האחר, אפילו הוא
אויב. עם אויב אנו נדרשים לעתים להילחם. עם האויב רצוי להגיע לשלום. לצערי, איני
רואה סיכוי לשלום בדורנו. אולם כאדם, אין לי כל סיבה לשנוא את האויב.
אילו הפגישה לא הייתה עם הישאם, אלא, למשל, עם גדעון לוי, אני בטוח
שלא הייתי חש כבוד מסוג זה. להיפך, הייתי מתקשה להתגבר על רגש התיעוב העמוק שלי
ממנו וממה שהוא מייצג.
... והאמת היא, שעמדותיו של הישאם עבד אל-ראזק מתונות יותר מעמדות
דבוקת שוקן.
* זו אינה אגדה – זו אינה אגדה! נסעתי אתמול מירושלים עד רמת גן ב-34 דקות! אני עוד
זוכר שבילדותי נסיעה מר"ג לירושלים הייתה יום טיול. אם זכרוני אינו מתעתע בי
הדרך ארכה אז כשעתיים.
* שגיעה - בתכתובת שהייתה לי עם מוסד מסוים,
הייתה אי הבנה באשר לשם מסוים. הם כתבו לי השערה: אולי העיות שגוי.
כן, העיות שגוי. צריך להיות אִיוּט.
* ביד הלשון
מעלה אדומים – מעלה אדומים הוא מקום בחדשות, בזכות הצעת השר בנט לספח את העיר
לריבונות ישראל.
מה מקור השם מעלה אדומים?
ראשית, יש לתקן שגיאה נפוצה בהגיית שמה של העיר. אין היא נקראת מַעֲלֵה אֶדוֹמִים, אלא מַעֲלֵה
אֲדֻמִּים.
בשמה, מנציחה העיר את היישוב המקראי הנושא שם זה, המופיע בספר יהושע,
בתיאור גבולות שבט יהודה: "וְעָלָה
הַגְּבוּל דְּבִרָה מֵעֵמֶק עָכוֹר וְצָפוֹנָה פֹּנֶה אֶל הַגִּלְגָּל,
אֲשֶׁר-נֹכַח לְמַעֲלֵה אֲדֻמִּים, אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לַנָּחַל, וְעָבַר הַגְּבוּל
אֶל-מֵי-עֵין שֶׁמֶשׁ, וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו אֶל-עֵין רֹגֵל" (יהושע טו, ז).
שמה של דרך מַעֲלֵה
אֲדֻמִּים והיישוב מַעֲלֵה
אֲדֻמִּים ניתנה להם עקב הגוון האדמדם של הסלעים בסביבה.
הגוון האדום מופיע בשמות אתרים בסביבה גם בשפות אחרות. בערבית: טַלְעַת אֶ-דַּם, מעלה הדם, בשל הגוון האדום
וחאן אל אחמר – החאן האדום. בצרפתית: המצודה הצלבנית שאסטל רוז'.
העיר מַעֲלֵה אֲדֻמִּים נמצאת ממזרח לירושלים, בצפון מדבר יהודה. היא נוסדה בתקופת ממשלת
רבין הראשונה, ב-1975, והוכרזה כעיר ב-1991.
המילה אֲדֻמִּים מופיעה גם בשם היישוב הקהילתי המשותף לחילונים ודתיים כפר אֲדֻמִּים ובאזור התעשיה מישור אֲדֻמִּים.
* "חדשות בן עזר", "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
