הבלוג של אורי הייטנר

ארבע נבואות נשא חגי, כולן מתוארכות, כולן במסגרת זמן קצרה של ארבעה חודשים.

הראשונה, בפרק א, הייתה הקריאה להנהגת ישראל לא לעשות לביתה, אלא לקום ולהוביל את עם ישראל למשימה הלאומית של בניין המקדש.

שלוש הנבואות האחרות הן בפרק ב. הנבואה השניה פונה לזקנים שזכו לראות בילדותם את בית המקדש במלוא תפארתו, בנחמה על כך שהם נאלצים להסתפק בבית הרבה פחות מפואר.

הנביא מבטיח שלעתיד לבוא אלוהים ידאג שכל הכסף והזהב שלקחו וקיבלו עמים זרים מאוצרות בית המקדש לאורך הדורות, יחזרו לבעליהם.

אני מפרש את הנבואה הזאת באופן אחר. הנביא פונה לציבור המאוכזב מכך שהמפעל הלאומי אינו מושלם ואינו מפואר, ואולי עלול להתייאש; בחינת - הכל או לא כלום. הוא קורא להם לא לבוז ליום קטנות, אלא ללכת בדרך הבניין הקונסטרוקטיבי, דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב, עוד דונם ועוד עז.

הנבואה השלישית נועדה להעביר את המסר, שעצם קיומו של בית המקדש אינו ערובה לקדושת העם. באמצעות שאלה הלכתית שהציג הנביא לכוהנים, הוא העביר את המסר שבניגוד לטומאה העוברת מכלי לכלי, ולכן היא מדבקת ודי במעט טומאה כדי להתפשט ולפגוע בכלל, לא כן קדושה. הקדושה אינה עוברת במגע. ולכן, קיומו של בית המקדש כשלעצמו אינו מספיק. על היהודים באשר הם לנהוג כראוי. באותה נבואה מבטיח חגי שלאחר ייסוד בית המקדש העם יראה ברכה בעמלו. איך ניתן ליישב את הדברים? אני מפרש זאת כביטוי אופטימי של הנביא, שעם ייסוד בית המקדש, עם ישראל ינהג בקדושה. רבנים ראשיים לא ייקחו שוחד. מנהיגים פוליטיים לא יחמדו טובות הנאה ("מתנות") מטייקונים. וגם העם עצמו ינהג ביושר, בצדק ובמשפט.

הנבואה הרביעית הבטיחה לזרובבל, פחת יהודה, המושל מטעם האימפריה הפרסית וצאצא בית דוד, שממנו ייצא זרע המלכות הנצחית. 

* 929