הבלוג של אורי הייטנר

זכריה פרק ג מציב בפנינו דילמה עקרונית משמעותית.

עונשו הכבד של משה, גדול הנביאים והמנהיגים של עמנו, שנבצר ממנו להיכנס לארץ ישראל בשל זוטי דברים, הוא מסר של התורה, על פיה הדרישות ממנהיג גבוהות יותר משל אחד האדם, וככל שהוא בכיר יותר – כך הדרישות ממנו גבוהות יותר. ולכן, הוא ייענש בחומרה על עבירות שניתן להבליג עליהן, כאשר מדובר באזרח מן השורה. משה עצמו היטיב לנסח את העיקרון, בפרשת מותם של נדב ואביהוא: "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ".

ואילו בפרק שלנו, המסר הוא שונה. "וַיַּרְאֵנִי אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עֹמֵד לִפְנֵי מַלְאַךְ יְהוָה, וְהַשָּׂטָן עֹמֵד עַל יְמִינוֹ לְשִׂטְנוֹ". השטן הוא הקטגור, המלאך המקטרג על יהושע, הכהן הגדול, בפני האלוהים.

מהו כתב האישום? מה העבירה שעשה יהושע? איזה כתם הוא נושא מעברו? מה הרבב שעל בגדו (שבעטיו הוא לובש עד אותו רגע בְּגָדִים צֹּאִים = מלוכלכים)? איזו קופת שרצים הוא נושא?

הקטגוריה נמחקה מהפרוטוקול, ואיננו יודעים. הדבר היחיד שאנו יודעים הוא שהייתה קטגוריה. ואנו גם יודעים, שהאשמה שהוטחה ביהושע לא הופרכה.

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל הַשָּׂטָן: יִגְעַר יְהוָה בְּךָ, הַשָּׂטָן, וְיִגְעַר יְהוָה בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם, הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ". אלוהים גוער בשטן, אך אין הוא טוען שהשטן מעליל עלילת כזב על יהושע. אין הוא גוער בו על שהוא משמיץ את יהושע. אדרבא, מטיעוניו ניתן להבין שהקטגוריה שלימד השטן, מבוססת על ראיות.

אלוהים גוער בשטן, על עצם בחירתו לקטרג על יהושע, והוא בעצם מעניק ליהושע חסינות. הוא מנמק את החסינות בשני טעמים. טעם אחד נוגע לזהותו של יהושע והשני – למעשיו.

יהושע הוא "אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ". יהושע הוא הניצול היחיד ממשפחת הכהונה הגדולה. לפיכך, הוא היחיד שיכול למלא את התפקיד ולכן יש להתחשב בו. אם נפסול אותו, עם מי נישאֵר?

הטעם השני הוא "וְיִגְעַר יְהוָה בְּךָ, הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם". יהושע נתון כולו למשימה הגדולה של בניין ירושלים, של הקמת בית המקדש השני. ולכן, הרפה, אל תחפש אותו על איזו חשבונית מסכנה מלפני עשרים שנה.

המסר הכפול הזה מנוסח בתהילים במילים: "אַל תִּגְּעוּ בִמְשִׁיחָי, וְלִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ".

****

ב-1951 פרסם מבקר הסוכנות ד"ר אמיל שמורק דו"ח חריף על אי סדרים ושחיתויות בארגון. בעקבות הדו"ח הורה היועץ המשפטי לממשלה לפתוח בחקירה נגד כמה מן הפקידים שהוזכרו בדו"ח. גזבר הסוכנות לוי אשכול הגן על הפקידים, וציטט פסוק מן התורה (לגמרי מחוץ להקשרו): "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ".

כוונתו הייתה, שכיוון שמדובר באנשים העושים בכל מאודם ובכל מרצם לילות כימים במלאכת הקודש של קליטת העליה ההמונית ושל יישוב הנגב והגליל - ניתן להחליק ולסלוח על מעידותיהם, כדי לא לפגוע בהמשך העשיה הגדולה שהם עושים.

דבריו של אשכול עוררו סערה ציבורית, כולל מאמר של עורך "מעריב" עזריאל קרליבך נגד מינויו של אשכול לתפקיד שר החקלאות והפיתוח, אף שהוא אישית היה חף מכל חשד.

האם אשכול צדק? האם נכון לסלוח למי שפועל במסירות למען הציבור, כאשר מן הצד הוא גם לוקח משהו לעצמו?

לכאורה, דבריו של אשכול מתיישבים היטב עם המסר של זכריה פרק ג. השאלה היא מה הגבול. הרי קל מאוד להחליק במדרון ל"מה זה בסך הכל? קצת סיגרים ושמפניה" ולהצעת חוק לעידוד השחיתות, על פיה אין לחקור ראש ממשלה מכהן.

* 929