יצחק טבנקין תמצת את חזונו הציוני במילים: עם ישראל – רובו ככולו,
בארץ ישראל – רובה ככולה, רובו ככולו בקומונות.
זכריה אינו מדבר על קומונות. על צדק חברתי – הוא דיבר גם דיבר בפרקים
קודמים. אולם שני השלישים הראשונים בחזון טבנקין, מנוסחים בלשון מקראית גם בחזון
זכריה: "וַהֲשִׁבוֹתִים מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם,
וּמֵאַשּׁוּר אֲקַבְּצֵם, וְאֶל אֶרֶץ גִּלְעָד וּלְבָנוֹן אֲבִיאֵם, וְלֹא
יִמָּצֵא לָהֶם".
פסוק זה הוא ביטוי אופייני לנבואות הנחמה והגאולה של זכריה, בימי
התרוממות הרוח של שיבת ציון.
כזו היא גם תחילת הפרק - הבטחת שפע ומשקעים בארץ ישראל: "שַׁאֲלוּ מֵיְהוָה מָטָר בְּעֵת
מַלְקוֹשׁ, יְהוָה עֹשֶׂה חֲזִיזִים וּמְטַר גֶּשֶׁם יִתֵּן לָהֶם, לְאִישׁ עֵשֶׂב
בַּשָּׂדֶה".
הנביא מציג את השפע הזה כהיענות ה' לתפילות עם ישראל לגשם. הנביא
מנגיד את האמונה במונופול האלוהי על הורדת הגשם, עם הניסיון לקדם את הטוב הזה
באמצעות עבודה זרה. הניסיון הזה, אומר הנביא, הוא עקר, כיוון שהוא מושתת על שקר,
על הבל, על שווא. "כִּי
הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן, וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר, וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא
יְדַבֵּרוּ, הֶבֶל יְנַחֵמוּן. עַל כֵּן נָסְעוּ, כְמוֹ צֹאן יַעֲנוּ, כִּי אֵין
רֹעֶה".
****
בין תיאורי מקסם השווא הזה, כותב הנביא: "חֲלֹמוֹת הַשָּׁוְא יְדַבֵּרוּ".
טשרניחובסקי נוטל את המילים הללו, מוציא אותם מן ההקשר של עבודה זרה,
ודורש אותן בהיפוך מגמה.
המגמה של טשרניחובסקי היא להאמין שאת החלומות הגדולים ניתן להגשים,
ולכן "לֹא שָׁוְא חֲלוֹמוֹת
יְדַבֵּרוּ!"
בימים הקשים של מאורעות תרצו-תרצט, מרומם המשורר את רוח העם באמירה
שלמרות הקושי, ניתן להגשים את החלומות הגדולים.
כך הוא כותב בשירו Capo
verde:
לֹא שָׁוְא חֲלוֹמוֹת יְדַבֵּרוּ!
עַם צָר אַגָּדוֹת לֹא בִּכְדִי!
וּבָא הַחֲלוֹם, וְהֵנֵצּוּ
פִּרְחֵי הַזָּהָב ... בָּא הַגְּדִי
...
וּבַת-הַמַּלְכָּה הַנֶּחְמֶדֶת ...
שָׁמַיִם כֻּלָּם חֲדָשִׁים,
עַל אֶרֶץ זָרָה רֵיחַ קֶסֶם ...
וּמַאֲמַר מָג ... וּלְחָשִׁים.
לְבַת הַמַּלְכָּה עֵינֵי פֶּלֶא,
יִשְׂחַק בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא הַגְּדִי
...
עֵדַי כּוֹכָבִים בַּשָּׁמַיִם,
הַיָּם הַגָּדוֹל שָׂהֲדִי!
וּמַה שֶּׁהָיָה חֲלוֹם פֶּלֶא,
וּמַה שֶּׁהָיָה אַגָּדָה,
תִּקְוַת אַסִּירִים בְּבֵית כֶּלֶא,
שִׁירַת הַפַּיְטָן וְסוֹדָהּ –
אַךְ שְׁמָר לְךָ תֹּם לְבָבֶךָ,
בַּלֵב הַתָּמִים שְׁמֹר פִּנָּה:
שַׁלֶּכֶת הַקֹּדֶשׁ לְאוּרֶיךָ,
שְׂרִיד מָה שֶׁל שִׁירָה וּנְגִינָה.
יָבֹאוּ – בְּהֶסַּח הַדַּעַת,
וּכְתֹם כָּל דְּבַר הַתּוֹכֵחָה.
פִּתְאֹם יִתְקַיֵּם שִׁיר הַפֶּלֶא,
תָּנַח עַל רֹאשְׁךָ הַבְּרָכָה.
וכך מסיים טשרניחובסקי את שירו:
לֹא שָׁוְא חֲלֹמוֹת יְדַבֵּרוּ!
עָם צָר אַגָּדוֹת לֹא בִּכְדִי!
וַאֲשֶׁר הַאֲמֵן תַּאֲמִינוּ –
יָקוּם הַחַמָּה שָׂהֲדִי!
עֵדִים לִי שָׁמַיִם וְאוֹקְיָנוֹס: –
שְׁתֵּי הָאַגָּדוֹת הַיָּפוֹת!
בַּיֵּאוּשׁ, בְּהֶסַּח הַדַּעַת,
בַּצַּר וּבְיָדַיִם רָפוֹת,
כָּךְ כָּל אַגָּדָה, כָּל שִׁיר
פֶּלֶא!
רַק שְׁמוֹר, לְבָבְךָ, וְהַאֲמֵן!
עָם צָר אַגָּדוֹת, צָר בַּסֶּלַע, –
וְקָמוּ: אָמֵן, וְאָמֵן!
יש לטשרניחובסקי עניין בחלומות ואמונה בחשיבותם ובהגשמתם. והוא מאמין.
וכך הוא כותב ב"אני מאמין" לנמענת השיר, שכנראה קצה
בחלומות.
שַׁחֲקִי, שַׁחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת,
זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׁח.
שַׂחֲקִי כִּי בָאָדָם אַאֲמִין,
כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ.
בספרו "עלמא די" מזהיר ארי אלון משני טיפוסים: החולמים בהקיץ
והקצים בחלומות.
הציונות קצה בחולמים בהקיץ והציבה בפני עם ישראל את הברירה האקטיביסטית,
של נטילת אחריות על הגשמת החלומות הגדולים.
ובמהלך האינסופי של הגשמת החלומות, ראוי להישמר מפני הציניות והניהיליזם
של הקצים בחלומות.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
