הבלוג של אורי הייטנר

זכריה ממשיך בפירוט חזון אחרית הימים שלו, והחזון הזה כרוך במחיר איום ונורא, שהופך אותו לסיוט אפוקליפטי.

זכריה חותר לחברת מופת מזוקקת ונקיה מכל פגע ועוול. איך היא תושג? שמא באמצעות חינוך, הסברה, דוגמה אישית, הפנמת הטוב?

לא. הדרך לחברת המופת שמציג הנביא מתאימה יותר לרובספייר, לסטלין, למאו, לפול פוט – דרך של מהפכה אלימה הנעשית בצורה של הרג המוני, סבל המוני; עולם ישן עדי היסוד נחרימה.

ובלשונו של זכריה: "וְהָיָה בְכָל הָאָרֶץ, נְאֻם יְהוָה, פִּי שְׁנַיִם בָּהּ יִכָּרְתוּ יִגְוָעוּ, וְהַשְּׁלִשִׁית יִוָּתֶר בָּהּ". כלומר, במהפכה שאמורה להביא לחברת מופת, ימותו שני שליש מן האנשים. "וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ, וּצְרַפְתִּים כִּצְרֹף אֶת הַכֶּסֶף וּבְחַנְתִּים כִּבְחֹן אֶת הַזָּהָב". השליש שיישאר, יעבור תהליך של חינוך מחדש, של שטיפת מוח, של "מהפכה תרבותית".

לא תודה! ואני לא אובה בשורת גאולה, אם היא כרוכה במהפכה בולשביקית.

האם אלוהים לא למד את הלקח מפרשת המבול? הוא השמיד את כל העולם והשאיר אוטופיה שטה בתיבה. ומה קרה? המים ירדו, התיבה נפתחה, נח ומשפחתו יצאו לחיים עצמם, ולא אוטופיה ולא יער. לכאורה, אלוהים למד את הלקח. הוא הבין שיצר לב האדם רע מנעוריו, ולכן השינוי יוכל לבוא רק במקל נועם ולא במקל חובלים, באבולוציה ולא במהפכה, בחינוך ולא בהשמדה. ולכן הוא התחייב בברית הקשת בענן, לא לחזור עוד על האקספרימנט.

אבל אחרי עגל הזהב ופרשת המרגלים הוא ניסה לחזור על האקספרימנט, להשמיד את עם ישראל ולהקים עם חדש מזרעו של משה. מי שהניא אותו מהמעשה הנואל היה משה, גדול המנהיגים והנביאים.

וכאן, זכריה חוזר לאותה שיטה נפסדת.

****

לצד הסלידה מהמהפכה הרצחנית, ראוי להתבונן בחזון אליו חותר הנביא – מהי אותה חברת מופת מזוקקת? אולי ראוי ללכת לאורה ולחתור להגשמתה בדרכים הומניות, בדרכי שלום.

בראש ובראשונה, זו חברה ללא עבודה זרה – העבודה הזרה תעלם ותישכח. "אַכְרִית אֶת שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן הָאָרֶץ, וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד".

לא יהיו עוד נביאים. "וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ". את רוח הטומאה – זה ברור. אך למה את הנביאים? שמא מדובר בנביאי השקר? יתכן. אולם אם כך הדבר, מדוע אין הוא אומר זאת בפירוש?

יתר על כן, את סוגיית הנביאים הוא מפרט, ומבהיר שגם מי שכבר היו נביאים יתכחשו לכך, ינסו להסתיר את סימני הנבואה מעל גופם ובגדיהם, כי הנבואה תהיה לא לגיטימית. וְהָיָה "בַּיּוֹם הַהוּא, יֵבֹשׁוּ הַנְּבִיאִים אִישׁ מֵחֶזְיֹנוֹ בְּהִנָּבְאֹתוֹ, וְלֹא יִלְבְּשׁוּ אַדֶּרֶת שֵׂעָר לְמַעַן כַּחֵשׁ. וְאָמַר: לֹא נָבִיא אָנֹכִי. אִישׁ עֹבֵד אֲדָמָה אָנֹכִי, כִּי אָדָם הִקְנַנִי מִנְּעוּרָי. וְאָמַר אֵלָיו: מָה הַמַּכּוֹת הָאֵלֶּה בֵּין יָדֶיךָ? וְאָמַר: אֲשֶׁר הֻכֵּיתִי בֵּית מְאַהֲבָי". סימני המכות בהן מדובר, הן מכות שהנביא היה מכה את עצמו באקסטזה הנבואית. הנביא המתכחש למעשיו, שישאל מהם הסימנים הכחולים על גופו, יטען שהוא הוכה בידי חבריו.

מיום שבו תפסק הנבואה, כל מי שיציג עצמו נביא, יהיה נביא שקר. וכאן יורד הנביא לשפל הנמוך ביותר של המהפכנות הרצחנית, שבאמת מזכירה את המהפכנות של סטלין ומאו, שבה הורים שטופי מוח הלשינו על ילדיהם וילדים על הוריהם, והללו הוצאו להורג. "וְהָיָה כִּי יִנָּבֵא אִישׁ עוֹד, וְאָמְרוּ אֵלָיו אָבִיו וְאִמּוֹ יֹלְדָיו: לֹא תִחְיֶה, כִּי שֶׁקֶר דִּבַּרְתָּ בְּשֵׁם יְהוָה. וּדְקָרֻהוּ אָבִיהוּ וְאִמּוֹ יֹלְדָיו בְּהִנָּבְאוֹ". נורא ואיום.

אך כאמור, אני מנסה להתעלם ממחיר המהפכה, כדי לראות מהו החזון, מהי האוטופיה עצמה שהנביא מציע.

למה תחדל הנבואה? מסתבר שלא רק הנבואה תחדל, אלא המנהיגות והשלטון בכללם, כי לא יהיה בהם עוד צורך. "חֶרֶב עוּרִי עַל רֹעִי, וְעַל גֶּבֶר עֲמִיתִי, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת. הַךְ אֶת הָרֹעֶה וּתְפוּצֶיןָ הַצֹּאן, וַהֲשִׁבֹתִי יָדִי עַל הַצֹּעֲרִים". גם כאן, המהלך יעשה בצורה אלימה ורצחנית, של חיסול ההנהגה כולל פרחי ההנהגה (הצוערים). אבל מה המסר?

האוטופיה של זכריה היא אוטופיה אנרכיסטית, של חיים ללא שלטון, חיים ללא מנהיגים, חיים ללא נביאים, חיים שלא יהיה בהם עוד צורך בכל אלה, לא יהיה עוד צורך במתווכים בין הפרט לאלוהיו. השליש שיישאר ויצורף ויזוקק בכור ההיתוך, יהיה מורכב מאנשים שיוכלו לקיים קשר ישיר עם אלוהים: "הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ, אָמַרְתִּי עַמִּי הוּא וְהוּא יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהָי".

****

זכריה דיבר על קץ הנבואה באחרית הימים, אולם על פי התנ"ך, קץ הנבואה הגיע מהר מאוד. חגי, זכריה ומלאכי הם הנביאים האחרונים; הנביאים שפעלו בראשית ימי בית שני.

את האליטה הנבואית החליפה לימים אליטה למדנית, חז"ל.

****

האם זכריה צדק בבשרו על קץ הנבואה?

כנראה שהוא לא שמע על הרצל, על ביאליק ועל אלתרמן.

* 929