את תלכי
בשדה / שלומי סרנגה
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים" 13.2.17
בשנה הקרובה יונפקו שני שטרות חדשים, עם דיוקנאות של שתי משוררות
דגולות – שתי המשוררות הגדולות ביותר בשירה העברית, רחל המשוררת ולאה גולדברג.
דיוקנה של רחל יופיע על שטר של 20 ₪. דיוקנה של לאה גולדברג – על שטר של 100 ₪.
במקום שהחלטה זו תפתח שיח תרבותי על שירתן, הוא פתח שיח עסקני על כך
שהשטרות מעוטרות בדיוקנאות של משוררות "אשכנזיות".
זה מה שיש לומר על רחל ועל לאה גולדברג? על שירתן? שהן...
"אשכנזיות"?
רחל ולאה גולדברג לא היו משוררות "אשכנזיות". הן היו
משוררות עבריות. הן שוררו עברית. הן היו משוררות ארץ ישראליות. שתיהן נולדו בגולה
ובלע"ז. לאה גולדברג בליטה ורחל ברוסיה. שתיהן בחרו לעזוב את הגולה ולעלות
לארץ ישראל. שתיהן בחרו לעזוב את שפת אמן וליצור בשפה העברית הזרה להן, הקשה,
שוברת השיניים. ושתיהן יצרו יצירה עברית יפהפיה, עמוקה, עמוסה אסוציאציות
תנ"כיות, מתארת את נופה של ארץ ישראל. "אשכנזיות"?
עזיבת הגולה והבחירה בא"י לא הייתה קלה ללאה גולדברג. את "משירי
ארץ אהבתי" היא כתבה על ליטה. "ושבעה ימים אביב בשנה, וסגריר וגשמים כל
היתר" – את זה היא לא כתבה על ארץ ישראל, ואת הארץ עליה כתבה זאת היא הגדירה
"מכורה שלי". ובשיר אחר היא כתבה על "כאב שתי המולדות". אבל
היא בחרה. היא בחרה במולדת הלאומית וביכרה אותו על ארץ הולדתה. היא בחרה בשפה
העברית ויצרה בה, והעמידה דורות של תלמידים ותלמידי תלמידים ונגעה בלבותיהם של
רבבות אוהבי שירה. ובסוף, בעבור עסקני הגלות בשירה ובפוליטיקה, כל זה מכונס לאמירה
גלותית ופלגנית, "אשכנזית". איזו עליבות...
על השטר שעליו מופיע דיוקנה של לאה גולדברג, מצוטטות השורות הראשונות
של שירה "ימים לבנים": "ימים
לבנים, ארוכים, כמו בקיץ קרני החמה".
במהלך שנות קיומה של הפינה, השמענו כבר כמה משיריה של לאה גולדברג,
ובהם "סליחות" ו"מה יהיה בסופנו". היום נשמיע את "את
תלכי בשדה", המוכר גם כ"האמנם".
לשיר לחנים רבים, ואזכיר שניים מהם. האחד, לחן מסולסל להפליא, כיאה
למשוררת "אשכנזיה", שכתב הזמר והמלחין "האשכנזי" יוצא תימן
בועז שרעבי. אנו נשמיע את הלחן הוותיק יותר, שכתב חיים ברקני לחוה אלברשטיין
לתקליט המופת שלה "כמו צמח בר". כאן נשמיע את גרסתו של הזמר
ה"אשכנזי" שלומי סרנגה, מתוך מיזם "עבודה עברית".
בניגוד לאריה דרעי ועסקני הגלותיות, בועז שרעבי ושלומי סרנגה יודעים
להזדהות עם יצירה עברית נפלאה, שכתבה לאה גולדברג, על רקע שואת העם ה... "אשכנזי".
השיר התפרסם בדיוק לפני 74 שנים, ב-19
בפברואר 1943, בעיתון "דבר". בעיתון וכן בכל ספריה, הוא מופיע ללא שם. השם "את תלכי בשדה",
הלקוח מן הפזמון, ניתן לו לראשונה בתקליטה של חוה אלברשטיין.
ניתן לפרש את השיר כשיר אוניברסלי-אישי, אך גם כשיר לאומי.
הרובד האוניברסלי-אישי הוא פניה לאישה או לנערה, הקורא לה להעז, לא
להסתגר, לצאת אל המרחב, אל השדה, אל החיים. נכון, החיים מלאים קשיים ומכאובים, אך
ניתן לראות באלה אתגר. בראיה כזאת, מחשוף כף הרגל יחוש את דקירות שלפי השיבולים
כלטיפה, ודקירתם תמתק לה. ואם בלכתה בשדה ישיג אותה המטר, וטיפותיו ידפקו על
כתפיה, חזה, צווארה וראשה – הרטיבות אינה צריכה להרתיע אותה. אדרבא, בהלכה בשדה
ירחב בה השקט כאור בשולי הענן.
הרובד הלאומי הוא שיר נחמה על רקע מוראות השואה. לאחר פרסומו של השיר
ב"דבר", הוא פורסם באסופה שנקראה "בסער", שירי עידוד ונחמה של
משוררי ישראל לחיילות ולחיילים שהצטרפו לבריגדה, כדי להילחם באויב הנאצי.
המציאות הנוראה מתוארת כשריפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם, ויש בשיר
איזו נחמה ביכולת למרות הכל לשמור על צלם האנוש: שוב תהיי ענווה ונכנעת כאחד
הדשאים, כאחד האדם. והמסר העיקרי – מותר, מותר לאהוב. אסור לאבד את היכולת לאהוב,
כפי שאסור לאבד את התקווה שאמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד.
בשירו "שדות גולדברג" מתכתב מאיר אריאל עם השיר הזה, במסר
המזהיר את הנמענת מפני מקסמי השווא של השדה המוזהב, והוא שר לה "אל תלכי לבדך
בשדה המוזהב".
לאחרונה יצא ספר חדש של מוקי צור, המספר את סיפורה של תנועת איחוד
הקבוצות והקיבוצים. שמו של הספר: "כאחד הדשאים, כאחד האדם". בכך הוא
מבטא מסר של תנועה, שבניגוד לתנועות הקיבוציות האחרות לא נשאה את דגל המהפכה, אלא
היה בה יותר מסר של פשטות וצניעות, כאחד האדם, וכמובן עם הדשאים כייצוג לקיבוץ.
השיר של מאיר אריאל ושם הספר של מוקי צור, מעידים על החריטה העמוקה של
השיר בתרבות הישראלית, שמילותיו משמשות השראה ליוצרים גם כעבור למעלה משבעים שנה.
הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים
בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה
וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם
וּמַחְשׂוֹף כַּף רַגְלֵךְ יִלָּטֵף
בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת
אוֹ שִׁלְפֵי שִׁבֳּלִים
יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם
אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ
בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת
עַל כְּתֵפַיִךְ חָזֵךְ צַוָּארֵךְ
וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב
וְיִרְחַב בָּךְ הַשֶּׁקֶט
כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן
וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם
נָשׁוֹם וְרָגוֹעַ
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ
בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב
וּפְשׁוּטִים וּפְשׁוּטִים
הַדְּבָרִים וְחַיִּים
וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹעַ
וּמֻתָּר לֶאֱהֹב
וּמֻתָּר וּמֻתָּר לֶאֱהֹב
אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה לְבַדֵּךְ
לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט
הַשְּׂרֵפוֹת בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ
מֵאֵימָה וּמִדָּם
וּבְיֹשֶׁר לֵבָב שׁוּב
תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת
כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים כְּאַחַד
הָאָדָם
בבלוג זה
בכל הבלוגים
