הבלוג של אורי הייטנר

מתנות בר המצווה שלי, לא היו מקריות. אורחיי ידעו מה אני אוהב ומה אני רוצה. הייתי תולעת ספרים, ובעיקר – חובב היסטוריה, ובפרט היסטוריה של עם ישראל ושל ארץ ישראל.

וכך, ארון הספרים שלי התמלא בספרים רבים, לא "ספרי מתנה" שיהפכו כמתנה שלי לבר מצווה של זה שימסור אותה כמתנה לבר המצווה הבא וכן הלאה. גם לא ספרים מכובדים שיעטרו לראווה את קירות חדרי, אלא ספרים שאקרא, נכון יותר – שאבלע.

בין הספרים, היו שני הכרכים העבים של ספרו המונומנטלי של יהושע פראוור: "תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל". את המתנה הזאת קיבלתי מידידי המשפחה, משפחת שליטא.

בהקדשת הספר, כתבה לי חנה בכתב הפנינים שלה:

"לאורי, חובב דברי הימים,

בהגיעך למצוות

קבל ברכותינו הלבביות:

'והיית כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו ייתן בעתו וכל אשר יעשה יצליח!'

בידידות

משפחת שליטא

ו' טבת תשל"ו.

זאת, כמדומני, פגישתי הראשונה עם פסוק מתהלים, ממזמור א בתהילים. גם היום, בחלוף 41 שנים, אני זוכר עד כמה הפסוק הזה ריגש אותי, הסעיר אותי, והבחירה בו החמיאה לי. איזה יופי טמון בו. איזו מטאפורה נפלאה. יש בו משהו, כנראה, בתהילים הזה. בשירה הגדולה הזאת, שקל כל כך, לכל אדם, בכל תקופה, להתחבר אליה.

****

"אַשְׁרֵי הָאִישׁ, אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב". איזו פתיחה מהממת.

האיש המאושר והמבורך, הוא האיש שהלך בדרך הישר. מהי דרך הישר? היא מנוסחת על דרך השלילה. קל יותר למשורר, כנראה, להגדירה בדרך זו. הוא מתאר באיזו דרך לא ראוי לו לאדם לבחור – לא לשמוע לעצה של רשעים, לא לעמוד בדרך חטאים ולא לשבת במושב לצים.

ארץ ישראל, לארכה ולרחבה, זרועה עשרות יישובים, רובם מושבים, ששמותיהם נובעים מפסוקים בתהלים. אך את מושב לצים לא נמצא.

למה לא, בעצם? מה רע בלצון, בהומור, אפילו בליצנות?

כאשר המשורר מקביל את מושב הלצים עם עצת הרשעים ודרך החטאים, ברור שאין כוונתו להומור. כוונתו לציניות, לציניות מרושעת, ניהיליסטית. אשרי מי שנמנע מחברה צינית.

המזמור הזה אופטימי; הוא מציג תחזית של "צדיק וטוב לו, רשע ורע לו". לא פלא שאין זה ספר היסטוריה, אלא ספר תפילות.

****

ר' דוד בוזגלו, היה גדול הפייטנים של יהדות מרוקו במאה העשרים. חתן פרס ישראל, המשורר ארז ביטון, היה ממעריציו.

ביטון כתב "שחרית לר' דוד בוזגלו", תחת הכותרת "לְדַבֵּר בְּעֶצֶם הַנְהָרָה".

הפסוק האחרון של ספר נביאים, של מלאכי, אומר: "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". המסר של החלוצים הציונים היה הפוך. על מנת להקל על התמודדותם עם הקרע שקרעו ממשפחותיהם ואורח חייהם בגולה, עם עלותם לארץ, רבים מהם בחרו דווקא במסר של דוד שמעוני: "אַל תִּשְׁמַע, בְּנִי, לְמוּסַר אָב / וּלְתוֹרַת אֵם אַל אֹזֶן תַּט".

אולי היה זה הכרח, כדי לאפשר את המהפכה הציונית, אך המחיר שלה היה כבד. מחיר הנתק מן ההורים ומן המסורת, היה קרע בנשמותיהם של רבים מן החלוצים.

גם בקרב אנשי התרבות היה קרע כזה, והקריעה עברה בין דורות ספרותיים והתנקמה בקורעים. האם שירתו של שלונסקי התברכה מהמרד בביאליק והקרע משירתו? והנה, חלף דור ונתן זך ובני דורו מרדו בדורו של שלונסקי, ובעיקר בבולט בבני דורו – אלתרמן (שבאופן אישי לא היה שותף למרד בביאליק). האם הבוץ שהטיח נתן זך בנתן אלתרמן, הפך את שירתו לטובה יותר? הפך אותו לגדול יותר? ועכשיו, בא רועי חסן ובשיריו הוא מתגאה בכך ששרף את ספרי השירה של נתן זך. האם מכך הוא ייבנה? ומי יתנאה בעוד דור או שניים בשריפת ספריו, חד גדיא חד גדיא?

זו לא דרכו של ארז ביטון. ארז ביטון אמון על המסורת, המסורתיות וההמשכיות. הוא חש שגדולתו כמשורר תהיה דווקא ברוח פרקי אבות, של "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" וגו'.

וכאשר הוא מביט בדור שלפניו, הוא מוצא בראש ובראשונה את דוד בוזגלו. הוא אינו סונט בו, הוא אינו מורד בו, הוא אינו מטיח בו. הוא מתחבר אליו, יונק משורשיו ואוכל מפריו. ונדמה לי שזו דרך ראויה יותר.

זה המסר של השיר, והוא שוזר בו פסוק ממזמור א בתהלים:

אַרְשֶה לְעַצְמִי לוֹמַר

מַשֶּהוּ בִּי נִתָּר לִשְמֹעַ אֶת שְמֶךָ

אַרְשֶה לְעַצְמִי לוֹמַר

עֲסִיס אַהֲבָתִי נִגָּר עַל סַף דְּלָתֶיךָ

בּוֹא מִן הַפִּנָּה

אֶל בָּמַת הַבָּמוֹת

ר' דָּוִד בּוּזַגְלוֹ

מַשֶּהוּ בִּי נִתָּר אֶל הֵד צְלִילֶיךָ

כִּי בְּלֶכְתִּי אַחֲרַי הִגַּעְתִּי אַחֲרֶיךָ

בְּזָכְרִי אוֹתְךָ

לִבִּי עֵץ שָתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם

בְּלֶכְתִּי אַחֲרַי הִגַּעְתִּי אַחֲרֶיךָ

אָז מָצָאתִי מִפָּנַי בְּפָנֶיךָ

שֵם כָּל חֲלוֹמוֹתַי עָלֶיךָ

אַתָּה וַאֲנִי מִמַּצֶּקֶת הַדְּבַש

אִתְּךָ נִפְגַּשְתִּי בְּעֶצֶם הַנְּהָרָה.

איזה יופי! "אַתָּה וַאֲנִי מִמַּצֶּקֶת הַדְּבַש".

וכמו משוררים רבים לאורך הדורות, ולא רק משוררים עבריים, חוזר ביטון אל השירה הנשגבה, העילאית, אל מקור השירה, אל תהילים. "בְּזָכְרִי אוֹתְךָ / לִבִּי עֵץ שָתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם".

****

הפרק הזה שימש השראה גם ליענקלה רוטבליט, בכתבו את אחד משיריו היפים ביותר, "אם לא הַ" – "רואים רחוק רואים שקוף".

השיר מדבר על תחושת מחנק של האדם, החש שצר לו במקומו ושהאוויר עכור ואין לו פרספקטיבה לראות רחוק, את חייו, את סביבתו, את עתידו. הוא מבקש להגביה עוף למקום אחר. למקום שיאפשר לו לראות רחוק, לראות שקוף. הדימוי שלו הוא להר נבו, ההר שממנו משה השקיף על א"י, טרם מותו. מעניין שהכותב אינו חותר להגשמת חלום, אלא להזדמנות לראות רחוק, אולי לראות את היכולת של החלום להתגשם, גם אם בלעדיו. מכל מקום, הסמל שבבחירת הר נבו מעניין ומעורר שאלות.

בפזמון החוזר מציג הכותב את הניגוד הפנימי של האדם – מצד אחד, הוא מבקש שורש, עוגן באדמה, במציאות. בית, משפחה, קהילה, עבודה, נוחות. אבל מצד שני, נפשו סוערת, בוערת בו אש. בן אדם כסנה – האש בוערת בו, אך איננו אוכל. האש עולה מעלה, הוא - כסנה מול השמים, בניגוד לשאיפתו מטה, להכות שורש באדמה. ניגוד, או שמא השלמה?

את השאיפה להכות שורש, מסמל רוטבליט באמצעות פסוק ממזמור א בתהלים:

"וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם, אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל, וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ".

הפסוק הזה הוא ברכה, המובטחת לצדיק, לאיש שלא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב.

האדם רוצה להכות שורש באדמה, אך "בן אדם כעץ שתול על מים", הוא לא ממש נטוע, הוא לא ממש מכה שורש באדמה. ולכן הוא מבקש שורש.

אך איך יכה שורש, כאשר כוח אחר בתוכו בוער כאש וחותר לשמים? כאן הסמל הוא ההתגלות של ה' למשה. האש הבוערת באדם, היא השאיפה אל האלוהי, אל הבלתי מושג.

דוד בוזגלו, ארז ביטון, יענקלה רוטבליט. כל כך שונים האחד מרעיו, וכל כך דומים. והחוט המחבר והמקשר, הוא אותו פסוק בתהלים.

* 929