יכול
להיות שזה נגמר / אריק איינשטיין
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים" 20.2.17
מחרתיים יחגוג יהונתן גפן את יום הולדתו השבעים. בערך על אודותיו
בוויקיפדיה הוא מתואר: "משורר,
מחזאי, סופר, פזמונאי, עיתונאי, סאטיריקן, פובליציסט, מגיש טלוויזיה ומתרגם ישראלי". הכל נכון. הייתי מוסיף בתום השורה הזאת עוד שתי מילים: "שנוי
במחלוקת". המחלוקת אינה על כישרונו, אלא על האפיקים בהם הוא מנתב אותו.
הפינה מוקדשת היום ליהונתן גפן, ואפתח אותה בסגנון המוכר כ"הספד
של פוליטיקאי", ברוח "אני והמנוח". לגבי המנוח – שיבדל לחיים
ארוכים כמובן, ותהיה זו סגולה לאריכות ימים. אך אספר על הרומן שלי עם יהונתן גפן.
היכרותי עם יצירתו של גפן היא מהיותי ילד צעיר, שמאז כיתה ג' הוא קורא
עיתונים מושבע ודעתן. העיתון שקראנו בבית היה "מעריב". למגזין השבת קראו
"ימים ולילות", ובמגזין זה הופיע מדור שבועי של יהונתן גפן הצעיר,
"הצד הרביעי של המטבע". העובדה ש"מעריב", שנחשב לעיתון שמרני וממוסד
עם נטיה ימנית, העניק במה שבועית, קבועה ומכובדת, במגזין הנחשב, בעיתון הנפוץ
ביותר במדינה, לצעיר בן 25, איש שמאל קיצוני, אנטי ממסדי, שבמידה רבה מייצג את
ההיפך מדרכו של העיתון, מעידה הן על גפן והן על "מעריב". היא מעידה על
האיכות, היצירתיות, המקוריות והכישרון שזוהו בגפן, ועל הפתיחות הרבה של
"מעריב". לימים הם הכניסו למגזין, לשם איזון, את הטור
"שיפודים" של מאיר עוזיאל, אך לדעתי הוא לא הגיע לאותה רמה.
אני התחלתי לקרוא עיתונים כאשר יהונתן גפן החל לכתוב את הטור שלו.
אהבתי אותו מאוד והקפדתי לקרוא אותו בדבקות, מדי שישי בצהרים. וכיוון שכבר אז
הייתי דעתן, כבר אז לא הסכמתי כמעט עם אף מילה שהוא כתב. ובכל זאת, אהבתי מאוד
לקרוא אותו וקראתי בשקיקה כל מילה. אהבתי את ההומור, את השנינות וגם את האתגר
שבהתמודדות עם דעה אחרת. עד היום, אני זוכר היטב כמה מן הקטעים של יהונתן גפן
שקראתי בעיתון לפני 40 ואפילו 45 שנים. אני זוכר היטב טור שבו הוא תיאר את ההזדהות
המוחלטת של כולנו עם נבחרת הולנד שהתמודדה עם גרמניה בגמר גביע העולם ב-1974 ואיך
בסוף הנאצים ניצחו אותנו. אני זוכר טור שבו כתב נגד ירי בגורילה שברחה מגן החיות.
אני זוכר טור מבחירות 1977 שבו לעג למפלגה קיקיונית שנקראה "מפלגת הדור
החדש" בראשות צבי סער. סער טען שהוא בן גוריון החדש. גפן כתב, שאילו בן
גוריון היה עונב עניבה ארוכה כשל סער, הוא היה דורך עליה ונופל. אהבתי את הדרך
העוקצנית, הסאטירית, האירוניה המושחזת, שבה הוא תקע סיכה בבלון הזה. ובטור הזה הוא
פרסם גם שירים, שבזכותם התאהבתי בו כמשורר ופזמונאי. אני זוכר, למשל, שהוא פרסם
בעיתון את "אתם זוכרים את השירים" ואת "גן של שושנים". כבר
אז, כילד, גיבשתי עמדה אמביוולנטית כלפיו; עמדה של הערכה לצד דחיה.
כנער רכשתי והכרתי על פה את תקליטיו "מכתבים למערכת" עם דני
ליטני ו"שיחות סלון" עם יעל לוי, קלפטר ואחרים. היו אלה קברטים ששילבו
מערכונים סאטיריים עם פזמונים שכתב. המערכונים היו קטעי קריאה שאותם הוא קרא
בעצמו, בקולו הרדיופוני ובדיקציה החיננית שלו.
אני זוכר שיזמתי וארגנתי ערב תרבות בשכבה שלי בצופים, ערב "שיחות
סלון", שבה קבוצה מתוך השכבה ביצעה את התקליט כולו, מראשיתו ועד סופו, לפי
הסדר, עם כל המערכונים והשירים. בעיקר אהבתי לבצע את המערכון "סוף
המסיבה", יחד עם טלי, חברתי לשכבה, וכנער בן 16 כל כך נהניתי מה"לגזרים
אני אקרע אותה" עם ההתנשפות אחרי המשפט.
ושוב, בגרעין, בשל"ת המוקדם בבית השיטה, ארגנתי ערב יהונתן גפן,
ושוב ביצעתי את "סוף המסיבה", הפעם עם פולה, חברתי לגרעין. ובמסיבת
הסיום של ההיאחזות, כתבתי וביצעתי פרפרזה על המערכון הזה, שתיארה את חיי ההיאחזות.
הייתי בן 15 כשיצא "הכבש הששה עשר". זה גיל שבו נוער מתנער
משירי ילדים, שמצטיירים לו ילדותיים, ומתרחק מהם עד שהוא חוזר אליהם בחלוף שנים,
בילדותו השניה כאבא. אבל "הכבש הששה עשר" היה משהו אחר, גם בעיניי וגם
בעיני חבריי. אהבנו מאוד את התקליט ואת שיריו וקטעי הקריאה שבו; שרנו אותם. גם אותו
אני זוכר על פה, מאז. בכלל, אני חושב שכתיבתו לילדים היא פסגת יצירתו של גפן. זה קצת
מוזר, היום, כאשר אנו יודעים, מסיפורי בנו, איזה אבא מחורבן הוא היה. אגב, לפני
כשנתיים לקחתי את בתי לראות את יהונתן גפן ב"הכבש הששה עשר". בהופעה
הזאת כל ההורים התמוגגו, אך הילדים... לא ממש התחברו.
וכך, קניתי ואהבתי את ספריו, את "בעיקר שירי אהבה" ואת
"פחות אבל כואב" וגם את הרומן "שיני חלב". אני זוכר איך
העתקתי ושלחתי שיר מתוך "פחות אבל כואב", שיצא זמן קצר לאחר שחרורי
מצה"ל, למכתב אהבה לבחורה שניסיתי להתחיל אתה. ללא הצלחה, יש לציין.
אבל עם השנים, הסתייגותי מגפן הלכה וגברה. התרשמתי שככל שהוא התבגר,
כך הוא נשאר תקוע במרד הנעורים. חן הנעורים של גיל עשרים הוא קצת פאתטי בגיל 40,
50 ו-70. ומה שנראה לי כסרקזם מושחז בנעוריי, מצטייר היום בעיניי כנרגן ופאתטי. עם
השנים, איבדתי סבלנות לכתיבתו, שחזרה על עצמה עד לזרא. את מאמריו
ב"מעריב" התחלתי לקרוא ברפרוף, מאוכזב ומשועמם, ובהדרגה כמעט והפסקתי
להציץ בהם. והסדרה שלו בחינוכית על תולדות המדינה ממש רדודה ופלקטית במסריה הפוסט
ציוניים.
ואף על פי כן, אי אפשר לקחת מיהונתן גפן את "אבא סיפור", "ערב
של יום בהיר", "גן של שושנים", "מקום לדאגה", "לוקח
ת'זמן", "דון קישוט" (שהוא כתב על אייבי נתן, ובנות הגרעין שלי שרו
עליי במסיבת הגיוס שלנו), "הילד הכי קטן בכיתה", שירי התקליט "האישה
שאתי", "האהבה שלי היא לא האהבה שלו", "עד עולם אחכה", "כשאת בוכה את לא יפה", "אוריה
החתי", "שיר אהבה פוליטי" שהשמענו כאן, "שיר בין ערביים",
"יונתן סע הביתה" ועוד רבים וטובים.
באורטל אנו מקדישים מדי שנה ערב חורף ליוצר מסוים – אחד הערבים הוקדש
ליהונתן גפן ואני שרתי בו את "שיר לשירה", האהוב עליי במיוחד. השמעתי את
השיר גם כאן בפינה, כמו שירים נוספים ובהם "דון קישוט", "גן של
שושנים", "אחינועם לא יודעת", "הבלדה על חדוה ושלומיק" ועוד.
אני מזהה לעתים שני יהונתן גפן סותרים. יהונתן גפן אוהב להיות ציניקן ופרובוקטור, מנוכר
וניהיליסט ואף נרגן וממורמר, אך בין שיריו מבצבצת לעתים תמימות פטריוטית, נוסטלגיה
לנעוריו בנהלל ושאריות של החינוך הטוב שקיבל שם, ושהוביל אותו להיות קצין בצנחנים.
דיברנו על כך כשהשמענו לאחרונה שניים משיריו - שירו "אהרון דוד" על א.ד.
גורדון ושירו "אתם זוכרים את השירים - שיר נוסטלגי תמים וחף מציניות, שיר
געגוע לנעורים ארצישראליים בהתיישבות העובדת.
וכך במידה מסוימת גם בשיר שאותו אשמיע היום, "יכול להיות שזה
נגמר". למה במידה מסוימת? כי כאן הנוסטלגיה היא גם ביקורת על ההווה, ההווה של
תחילת שנות ה-70, כאמירה: איפה אנחנו ואיפה הם? אך ה"הם" אליהם הוא
מתגעגע השיר הזה, הם אותם "הם" בהם הוא סונט, להם הוא לועג ביצירות
אחרות שלו.
אני רואה בשיר ביטוי למיאוס שלו מן הריקנות של חיי הבוהמה התל-אביבית
של שנות ה-70 אליה השתייך, או לפחות ניסה להשתייך, ולימים התנכר אליה בספרו
"חומר טוב" – ספר השיימינג לחבורת "לול". מה שהוא בשום אופן
לא הצליח למצוא בחיי ההוללות הבוהמיים, הוא שמחה. והוא פותח את השיר במילים
"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי". אומרים, לא בטוח שזה נכון. ולכן הוא
מוסיף באירוניה "והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי".
השיר מלא בגעגוע נוסטלגי לייצוגים ולדימויים של ארץ ישראל הישנה
והטובה, כשם התקליט שבו מופיע השיר. רשימת המלאי האסוציאטיבית מרשימה מאוד: שומר עברי על סוס לבן, בלילה שחור, על שפת
הכינרת טרומפלדור היה גיבור, תל אביב הקטנה, חולות אדומים, ביאליק אחד, שני עצים
שיקמים, אנשים יפים מלאים חלומות, אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות, פלמ"ח, פינג'אן, קפה שחור וכוכבים,
אנגלים, מחתרת ו"ילקוט הכזבים", שפם ובלורית, כאפיה על צוואר, ירון זהבי,
אלתרמן, תמר, בחורות יפות, מכנסיים קצרים.
והוא שואל: "יכול להיות שזה
נגמר?"
שאלה מצוינת. השפם והכפיה הם אופנות,
זה לא באמת חשוב. השאלה היא האם הרוח שבנתה את הארץ והקימה את המדינה עדין קיימת.
מהי אותה הרוח, שבזכותה היה פה שמח? הייתה לאנשים הללו משמעות; הייתה משמעות
לחייהם, היה להם בשביל מה לקום בבוקר. מהו המשהו הזה? "כי לנו, לנו, לנו ארץ
זו".
יהונתן גפן, אחד הדוברים הבוטים נגד
האמונה הזאת, הוא אחד הסמלים של האליטה המנוונת שוויתרה על המסר הזה, שלעגה לרעיון הזה, שהציגה אותו כ"לאומנות" ו"כיבוש".
ולכן, ליהונתן גפן המנוכר אין בשביל מה לקום בבוקר, וכשאין בשביל מה לקום בבוקר,
נדמה שהשמחה היא משהו שנגמר לפני שהוא נולד. הוא אומר שהיה לדור החלוצים חלום
נהדר, אבל כשהוא בא לראות, הוא לא מוצא שום דבר.
מה שהוא אולי אינו יודע, הוא שזה לא נגמר, כי יש עוד הרבה הרבה אנשים,
בעיקר צעירים, שמאמינים כי לנו לנו לנו ארץ זו, ולכן יש להם בשביל מה לקום בבוקר,
ויש להם חלום נהדר להגשים.
את השיר הלחין שם טוב לוי ושר אריק איינשטיין. הוא הופיע בתקליט
"ארץ ישראל הישנה והטובה", שרובו גרסאות כיסוי יפהפיות לשירים מהתקופה
עליה כתב גפן את השיר. אריק איינשטיין שר רבים משיריו של יהונתן גפן, אך לאחר צאת
הספר "חומר טוב" הוא טען שהספר רצוף שקרים והוקיע את גפן.
נברך את יהונתן גפן בן השבעים ונזכור שיש לנו בשביל מה לקום בבוקר, כי
לנו לנו לנו ארץ זו.
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי,
והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי
שומר עברי על סוס לבן, בלילה שחור
על שפת הכינרת טרומפלדור היה גיבור
תל אביב הקטנה, חולות אדומים, ביאליק
אחד
שני עצים שיקמים, אנשים יפים מלאים
חלומות
ואנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות,
כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת.
כאן, איפה שאתה רואה את הדשא
היו פעם רק יתושים וביצות
אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר
אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר
יכול להיות שזה נגמר.
יכול להיות שזה נגמר.
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי
והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי
פלמ"ח, פינג'אן, קפה שחור וכוכבים
אנגלים, מחתרת וילקוט הכזבים
שפם ובלורית, כאפיה על צוואר, ירון
זהבי
אלתרמן, תמר, בחורות יפות, מכנסיים
קצרים
והיה להם בשביל מה לקום בבוקר
כי לנו, לנו, לנו ארץ זאת
כאן, איפה שאתה רואה את הדשא...
אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי
והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
