הבלוג של אורי הייטנר

"עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּיִרְאָה, וְגִילוּ בִּרְעָדָה", נאמר במזמור ב של תהילים.

הצירוף של חִיל וּרְעָדָה מובן, אבל גִיל וּרְעָדָה? הרי זה אוקסימורון. מה לשמחה ולפחד?

החיבור הזה מבטא את האיזונים בחיים. האדם צריך לשמור על איזון, לא להיסחף. לא להיסחף בצער, אך גם לא בשמחה; לא בפחד אך גם לא בביטחון מופרז. אף פעם לא לאבד את הראש. להיזהר מפני אופוריה. גם בשמחה, חייב אדם לשמור על עצמו, לשמור על גבולות, לזכור שלא לעולם חוסן. כך אדם, וכך גם קהילה ואומה.

כשאנו שמחים שמחת הניצחון, עלינו להיזהר מפני אופוריה, ולזכור שאם לא נעמוד על המשמר, התמונה עלולה להתהפך, חלילה. כאשר אנו שמחים שמחת השלום, עלינו לזכור שהשלום עלול להתהפך עלינו, אם לא נעמוד על המשמר ונגבה אותו בהקפדה על צרכי הביטחון.

בדרשתו ליום ירושלים (איני יודע באיזו שנה), דיבר הרב שאול ישראלי, מראשי הציונות הדתית, ראש ישיבת מרכז הרב וחתן פרס ישראל לחקר היהדות, על "גִילוּ בִּרְעָדָה".

וכך הוא אמר, בין השאר: "הכתוב אומר ביחס לעבודת ה' שהיא צריכה להיות בחינת 'גִילוּ בִּרְעָדָה' וחז"ל דורשים על זה: שבמקום גילה שם תהיה הרעדה, ובמקום הרעדה שם תהיה הגילה. לאמיתו של דבר, כל שמחה ישראלית, כל חג ישראלי, כל גילה יהודית, היא בהכרח מלווה עם המושג של רעדה, כי 'אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל, אֶל גִּיל כָּעַמִּים' (הושע ט' א'). ישראל צריך לדעת כי השמחה איננה מטרה לעצמה, שהשמחה צריכה להיות מנוף להתעלות יותר, לגדלות יותר, לחתירה לאותם הדברים אשר עדיין לא השיגו אותם ואשר אנחנו צריכים להשיג אותם. הגילה איננה מטרה לעצמה אלא בזמן שהיא מלווה עם הרעדה, עם הפחד, עם האחריות, עם הידיעה מה שמצופה מאתנו, מה שמחכה לנו.

ומאידך גיסא, בזמן רעדה, שם צריכה להיות גילה. בזמן רעדה - אנחנו צריכים לזכור את המקור שלנו, את המגמות שלנו, את היהודי שבנו. שגם אם הנפש רועדת - יחד עם זה צריך לדעת שמתוך רעדה - תהיה גילה.

וכיום הזה, שאנחנו חוגגים את חגה של ירושלים, את היום אשר נפלו החומות, אשר התאחדה ירושלים, ואנחנו מעלים עכשיו את היום הזה, את הימים הגדולים ההם אשר בהם היה לב ישראל מאוחד ודפק בחזקה בחבקו מחדש את אותם האבנים הקרות. שהן קרות - אבל בפנים הם חמות ביותר, רותחות ביותר, רותחות ביותר ומלהיבות ביותר - כפי שזכו באותה שעה. ואנחנו עכשיו חוגגים ביום זה את ירושלים המאוחדת, הרי אנחנו יכולים לציין גם כן את המושג הזה של ה'גִילוּ בִּרְעָדָה'. הרעדה שיש לנו כיום הזה, בימים האלה, כאשר אנחנו נמצאים במבחן גדול ביותר, שאנחנו נדע להחזיק מעמד, שאנחנו נדע לשמור על גאוננו, שאנחנו נדע לשמור על הישגינו, שאנחנו לא נכנע להמון גויים, שאנחנו נדע כי יש אתנו מישהו היותר גבוה, 'גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר' ישראל. ברגע זה שאנחנו רועדים, כי אכן רועדים אנחנו, כי אנחנו רועדים גם שמא יהרוג כשם שאנחנו רועדים שמא ייהרג. כי אנחנו, ידינו איננו מסוג זה של רציחות, אנחנו איננו מסוג זה של שופכי דמים. כי אנחנו מעוניינים בשלום. כשם שירושלים היא עיר השלום, מפני שהיא עיר המאחדת, מפני שירושלים - התקווה שלה, ש'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה, וּדְבַר-יְהוָה מִירוּשָׁלִָם' - שכל העולם כולו ידע לשמוע את דבר ה' אשר יקום לעולם. ירושלים היא עיר של שלום. ואם אנחנו נזקקים, לצורכי הגנה, לאחוז בשלח ולעבוד ביד, לבוא לשמור על עצמאות ישראל, הרי יש כאן לפנינו גם רעד - רעד חס וחלילה שלא להיפגע וחס וחלילה שלא לפגוע. אנחנו איננו מעוניינים לפגוע במישהו. אנחנו איננו רוצים שמישהו יסבול עבורנו. אנחנו ערים לעניין הזה, ואנחנו צועקים, כואבים ומצטערים את הדבר הזה, שאנחנו זקוקים, לשם הגנה, לעשות את אשר אנחנו צריכים לעשות.

'לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת, הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר. לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת - אומרים חז"ל: איזה מלחמה שצריכים ללמד אותה - הווי אומר - זה קשת. מהו המיוחד של קשת, שצריך ללמד אותה? מפני שאם יש מלחמה פנים אל פנים אני רואה את האויב ואני יודע במי שאני פוגע. אבל קשת - צריך לקלוע מרחוק. צריך לדעת בדיוק את האיש, שמא יקלע אחר, שמא יפגע משהו אחר".

אפשר לתמצת את דבריו בצמד המילים: טוהר הנשק. אם אנו נאלצים להילחם כדי להתקיים, ולהרוג באויבינו, עלינו להבין שההרג הוא רע הכרחי, ולכן יש למקד אותו לכך שיפגע רק מי שהכרח לפגוע בו.

כאמור, לא מצאתי באיזו שנה נאמרו הדברים, אולם מקריאת הדרשה כולה, דומני שהדברים נאמרו על רקע פרשת המחתרת היהודית (למשל, הרב קורא שלא לקחת את החוק לידיים ועוד).

אך דבריו מתאימים מאוד לאירועי היום – לגזר הדין של אלאור אזריה. היכולת להבחין בין מי שיש להורגו אינה רק בין אדם אחד לבין האיש העומד לידו, אלא לעתים מדובר באותו אדם. 11 דקות לפני שאזריה הרג את המחבל, הוא היה מחבל בעת פיגוע, שיש לפגוע בו ולהרוג אותו. אך מרגע שהוא נפצע וחדל להוות איום – אסור לפגוע בו לרעה. על פי הרב שאול ישראלי, זאת המשמעות של "לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת".

בקיצור – איזונים. איזונים במלחמה. איזונים בצער. ואיזונים – גם בשמחה. גִילוּ בִּרְעָדָה.