ב-69 שנות קיומה של ישראל, כיהנו בארה"ב 12 נשיאים. טראמפ הוא
ה-13. ששה מבין הנשיאים היו רפובליקאים. ששה היו דמוקרטים. במשך 36 שנים, במצטבר,
נשיאי ארה"ב היו רפובליקאים. במשך 33 שנים, היו נשיאים דמוקרטים. התחלופה בין
המפלגות היא בדרך כלל אחרי 8 שנים, בחלק מן המקרים אחרי 4 שנים. זאת, למעט תקופה
אחת שבה במשך 12 שנים כיהנו נשיאים רפובליקאים.
רבות דובר לאורך השנים על החשיבות האסטרטגית של הברית עם ארה"ב,
שהיא אחד ממרכיבי עוצמתה של ישראל. אחד הגורמים להיות הברית הזאת אמיצה, הוא
התמיכה הדו מפלגתית בישראל, הן בקרב חברי הקונגרס והן בקרב הנשיאים.
היחסים המיוחדים בין המדינות התקיימו עם הממשלים של שתי המפלגות. הם
הלכו והתהדקו, נדבך על גבי נדבך, מממשל לממשל. היו ירידות, אך היו אלו ירידות
בעליה. עם כל הנשיאים, ללא יוצא מן הכלל, היו גם מתיחויות ומחלוקות, אך הם לא
ערערו את הברית. על אף המחלוקות הרבות עם ממשל אובמה, היה זה הממשל שהעניק לישראל
את הסיוע הביטחוני הגדול ביותר. עם כל החומרה שבאי הטלת וטו אמריקאי על ההחלטה
בנוגע להתנחלויות, בשלהי עידן אובמה, כדאי לזכור שהנשיא רייגן, הרפובליקאי, שנחשב
לאחד מגדולי ידידיה של ישראל, לא זו בלבד שלא הטיל וטו, אלא הורה להצביע בעד
החלטות אנטי ישראליות במועצת הביטחון. למשל, הגינוי של חוק הגולן, שלווה בסנקציות
אמריקאיות על ישראל.
כל הממשלים מאז מלחמת ששת הימים תומכים בנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67
עם תיקוני גבול קטנים. היחיד שחרג מקו זה היה בוש הבן, שקיבל חלק מן העמדות של
ישראל בנושא הטריטוריאלי. ולמרות המחלוקות, מערכת היחסים הידידותית הלכה והתהדקה.
כל העובדות שציינתי נועדו להתריע מפני הסכנה שבזיהויה של ישראל עם
המפלגה הרפובליקאית. מדיניות כזאת מסכנת את היחסים המיוחדים עם ארה"ב.
מדיניות כזאת היא קצרת רואי, ועלולה להוות נזק חמור למדינת ישראל בעתיד.
הגישה על פיה ארה"ב אמורה לתמוך במדיניות הימין הישראלי, ואם
עמדותיה הן כעמדות השמאל הישראלי – זו מדיניות עוינת לישראל, היא גם שקרית וחצופה,
המטילה דופי בנאמנות למדינה של השמאל הציוני, וגם מזיקה לישראל. אך האשליה כאילו
הרפובליקאים תומכים בעמדות הימין הישראלי, אין לה על מה להתבסס. כאמור, אין כמעט
הבדלים בהשקפות הממשלים האמריקאיים, והמחלוקות אינן מערערות את עוצמת הברית.
התמיכה של הימין הישראלי בראשות נתניהו ברפובליקאים, נובעת לעתים
מהשקפות דומות בסוגיות שכלל אינן קשורות לישראל, אלא לתרגום, לעתים שגוי, של עמדות
הצדדים בארה"ב בסוגיות כמו בית המשפט, חופש העיתונות, הגירה וכו', למחלוקות הפנימיות
בישראל בנושאים אלה.
המשחק הזה הוא משחק מסוכן. מדיניות של ויתור על המפלגה הדמוקרטית
ודחיקתה מאתנו והלאה היא הימור מסוכן על עתידה של ישראל; על ביטחונה, על מעמדה
הבינלאומי ועל האינטרסים שלה. אם ישראל תהיה מזוהה עם מפלגה אחת, המפלגה השניה לא
תהיה מחויבת אליה, כאשר היא תהיה בשלטון. והנחת העבודה שלנו צריכה להיות שכמו
בעבר, גם בעתיד שתי המפלגות תחלוקנה ביניהן את השלטון כמעט שווה בשווה.
הזדהות גורפת עם טראמפ, מסוכנת שבעתיים, כיוון שהוא גם אינו מייצג
באמת את המפלגה הרפובליקאית. אדרבא, ערכי המפלגה הרפובליקאית אינם ערכיו, הוא שונא
את המפלגה הרפובליקאית והיא שונאת אותו.
איני סבור שעל ישראל להתנכר לטראמפ. טראמפ הוא נשיא ארה"ב,
וחובתה של הנהגת ישראל לטפח עמו יחסים טובים וקרובים. ואם אכן הוא יהיה נשיא
ידידותי, הוא יהיה ראוי להערכתה של ישראל, וראוי יהיה לשבח אותו על כך בפומבי.
אך אסור לנו להצטייר כטראמפיסטים, כמי שמצויים בכיסו, כמדינה והנהגה
המעריצה אותו. התנהגות כזו תסב נזק חמור לישראל.
אל לישראל לשים את כל הביצים בסל אחד, הסל הרפובליקאי. היא חייבת לשמר
ולטפח את מערכת היחסים עם המפלגה הדמוקרטית. על ישראל להזמין סנאטורים ומנהיגים
דמוקרטיים אליה ולשלוח אליהם את נציגיה, כדי לחזק את הקשר עמם, ולהבטיח את המשך
התמיכה שלהם בישראל.
ישראל כמדינת העם היהודי, חייבת לראות את מצבם וצרכיהם של יהודי הגולה
כמרכיב משמעותי במדיניות החוץ שלה. כך ישראל נהגה תמיד. רוב יהודי ארה"ב,
באופן מסורתי, תומכים במפלגה הדמוקרטית, מסיבות שונות ובראשם היחס הטוב שלה
למיעוטים, ובהם היהודים. אל לישראל להפנות להם עורף. אם תפנה להם עורף, תבגוד
בייעודה. אם תפנה להם עורף, היא תתקשה למצוא אותם כאשר תזדקק להם.
יהדות ארה"ב חווה ימים קשים, של התגברות האנטישמיות ושל אימה
מפני התעצמותה, בחודשים האחרונים. מעבר לאמירות מן הסוג של "אחדים מנכדיי
הטובים ביותר הם יהודים", טראמפ כמעט ולא התייחס לכך, ונמנע מגינוי נמרץ של
התופעה. את כל אלה עלינו לזכור.
ויתור ישראלי על המפלגה הדמוקרטית בארה"ב יהווה פגיעה חמורה
במדינת ישראל.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
