לפני כשבועיים קראתי את אחד הטקסטים המטומטמים ביותר שקראתי מעודי, אם
לא ה-, שהשפל בו הוא המשפט הבא: "האמונה באל היא משגה כה נבער, עד שיש בו מן
הטמטום ומן המופרעות הנפשית".
כאשר רוגל אלפר, מי שכתב את הפשקוויל, מלהג על "מופרעות
נפשית", הוא בעיקר מעיד על חוסר המודעות העצמית שלו.
וכאשר הוא הוא מדבר על האמונה באל כעל "טמטום", הוא מגדיר
את גדולי הוגי הדעות, המשוררים והסופרים, הציירים והפסלים בני כל העמים בכל הדורות
כמטומטמים.
האם יש או אין אלוהים? זאת שאלה שלעולם לא תהיה עליה תשובה, כיוון
שאין היא במישור של ידיעה, אלא של אמונה.
הפשקוויל עורר הרבה תגובות ותגובות שכנגד, ובאחת מתגובותיו של אלפר,
הוא נתלה בעץ גבוה – ישעיהו ליבוביץ'. הוא הציג דברים שאמר ליבוביץ' בגנות האמונה
בהשגחה פרטית כתנא דמסייע. אכן, ציטוטיו היו מדויקים. אולם ליבוביץ' לא אמר אותם
כנגד האמונה באלוהים, כי אם מעמדה של מאמין, הסבור שהאמונה בהשגחה פרטית מצמצמת את
האמונה באל. אני עובד את אלוהים, אמר ליבוביץ', אלוהים לא עובד אצלי. גם ליבוביץ'
הוא מטומטם, על פי אבחנתו של אלפר. אבל הוא בחברה טובה – לצד גדולי ההוגים
והיוצרים בכל הדורות.
ספר תהלים הוא ספר של אמונה באלוהים ובהשגחה פרטית. כלומר, זה ספר
שכתבו מטומטמים. אבל אם נמחק ונעלים מן התרבות האנושית והיהודית את תהלים ואת כל
השירה שתהלים מהדהדים בה, לא יישאר כמעט כלום.
ספר תהלים הוא ספר שירה – אולי השירה הגדולה, הנשגבת והעילאית ביותר
שיצרה האנושות. כלומר, ספר מטומטם של שירה מטומטמת.
בתנ"ך, שרובו ככולו לאומי וציבורי, תהלים הוא בעיקר שירה אישית
אוניברסלית, המבטאת את מצוקתו ושמחתו, תקוותיו ותוחלתו של האדם. אלו רגשות של כל
אדם, אך רק משוררים מטומטמים במיוחד מסוגלים לבטא אותם בצורה מזוקקת כל כך, מדויקת
כל כך, נפלאה כל כך. רק משוררים מטומטמים במיוחד יכולים באמצעותה לתת מזור לאדם
בכאביו ולתמלל כך את כמיהתו ותשוקותיו. המשוררים המטומטמים האלה נתנו לאדם ביטוי
לתחינתו ובקשתו, הממוענת לאלוהים, שאולי
קיים ואולי לא, אך האדם זקוק לו, גם אם המציא אותו; והשירה המטומטמת הזאת מתמללת
את התפילה של מי שמאמין באלוהים, של מי שמחפש אלוהים, של מי שמבקש אלוהים ואולי גם
של מי שאינו מאמין באלוהים. איני יודע אם יש או אין אלוהים, אבל אני יודע שתהלים
נכתבו ברוח אלוהים.
****
כמו מזמור ג גם מזמור ד הוא מזמור של אדם במצוקה. אולי דוד המלך כתב
את המזמור, אולי הוא רק מיוחס לדוד. אך זהו מזמור שכל אדם יכול להזדהות אתו, כשהוא
שרוי במצוקה ובקושי. לשם כך לא צריך להיות דוד. אולם יש יופי מסוים בייחוסו לדוד –
דווקא כיוון שהוא כל כך אישי, כל כך אנושי. יש משהו יפה בכך שהתנ"ך מצייר לנו
את גדולי המנהיגים כבני אדם, עם רגשות כשל אחד האדם, עם כאבים כשל הפשוטים בבני
האדם, עם תקוות כשל האיש מן השדה, מן הסדנה ומקרן הרחוב.
"בְּקָרְאִי, עֲנֵנִי אֱלֹהֵי
צִדְקִי, בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי, חָנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי". כך פותח המשורר את תפילתו, את תחינתו. כותב המזמור חווה חוויה קשה של
שיימינג, והוא מבטא את כאבו על החוויה ואת תסכולו ממנה: "בְּנֵי אִישׁ! עַד מֶה כְבוֹדִי
לִכְלִמָּה, תֶּאֱהָבוּן רִיק, תְּבַקְשׁוּ כָזָב". הכותב תמה על הרוע חסר השחר הזה.
ומה הוא מבקש מאלוהים? שמא הוא דורש נקם? לא. הוא מבקש שאויביו
המציקים לו ישנו את דרכם. "רִגְזוּ,
וְאַל תֶּחֱטָאוּ. אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם וְדֹמּוּ". עבדו על עצמכם, חפשו את הדרך לנהל את כעסיכם ולנתב אותם
לכיוון קונסטרוקטיבי ולא לחטא ולשנאה. במקום לתת לכעס ולשנאה לשלוט בכם ולגרום לכם
לרוץ ולפגוע באחרים – עצרו, חשבו על כך, נסו לבחון את הדברים לעומק, ביניכם לבין
עצמכם, בניחותא, אולי על משכבכם. ותרגיעו.
ובסוף המזמור הוא פונה לאלוהים, כי הוא מטומטם. אך לא נקם הוא דורש,
אלא להיפך – להאיר מאורו על כלל הציבור, כדי להשפיע מטובו גם על הרשעים. "נְסָה עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ, יְהוָה".
והוא עצמו הוא מספר לאלוהיו: "נָתַתָּה
שִׂמְחָה בְלִבִּי, מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ". איך עבר הכותב ממצוקה קשה לשמחה גדולה? קודם כל, הוא הרי אידיוט, כי
הוא מאמין באלוהים. אולם במישור אחר, הוא עצמו נהג באופן שיעץ לרודפיו. וכפי
שההתבוננות הפנימית שלהם עשויה לשחרר אותם מן השנאה והרוע, אותו היא שחררה מהתסכול
ותחושת הרדיפה; מן הצער והעצב. והוא מודה, האידיוט, לאלוהים, שנתן שמחה בלבו.
השמחה הזו חשובה יותר מכל דגן ותירוש, כלומר כל רכוש ועושר. וכך, כאשר בשכבו על
משכבו הוא מפויס עם עצמו, תערב עליו שנתו. "בְּשָׁלוֹם
יַחְדָּו אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן, כִּי אַתָּה יְהוָה לְבָדָד לָבֶטַח
תּוֹשִׁיבֵנִי".
****
שני משטרים במאה העשרים ניסו לעקור את האלוהים ואת האמונה בו, והמיטו
על האנושות את האסונות הכבדים ביותר בתולדותיה.
* 929