הבלוג של אורי הייטנר

"לַמְנַצֵּחַ אֶל הַנְּחִילוֹת: מִזְמוֹר לְדָוִד" – הפתיח של הפרק מייחס אותו לדוד המלך.

דוד הוא דמות היסטורית, דמות פוליטית; דוד הוא מצביא, פוליטיקאי, מדינאי, מנהיג. וכשאנו קוראים את שירתו, טבעי שנחפש רמזים אוטוביוגרפיים; על איזה אירוע הוא מדבר? מי האויבים בהם הוא עוסק? מה הדילמה הניצבת בפניו?

קריאה כזו היא החמצה. היופי בתהלים, הגם שרבים ממזמוריו מיוחסים לדוד המלך, הוא האופי האישי אוניברסלי שלהם. היכולת של כל אדם להיכנס לעורו של הכותב כפרט, ואם אכן הכותב הוא דוד – היכולת להיכנס לעורו לא כמלך אלא כאדם. הסיטואציות והדילמות העומדות בפני המשורר, עלולות לעמוד בפני הקורא מחר או בעוד שבוע או שנה.

המשורר נמצא במצוקה, אולי אפילו בסכנה. בצר לו הוא פונה לאלוהיו. לוז הפניה שלו, היא עצם הבקשה מאלוהים להתבונן בו, להקשיב לו ולשאת לו עצה.

אֲמָרַי הַאֲזִינָה יְהוָה, בִּינָה הֲגִיגִי. הַקְשִׁיבָה לְקוֹל שַׁוְעִי, מַלְכִּי וֵאלֹהָי, כִּי אֵלֶיךָ אֶתְפַּלָּל.

זהו משפט מעניין. המשורר מתפלל לאלוהים שיקשיב לו ומבקש ממנו שיקשיב לו. במה הוא מנמק את בקשתו? בעצם העובדה שהוא מתפלל. יותר משיש במשפט הזה היגיון, הוא מבטא עוצמה של רגש. האדם מבקש את אלוהיו, מחפש את אלוהיו, מתפלל אליו, מתחנן אליו ומצפה לאוזן קשבת.

המשורר מצוי בסיטואציה קשה, שבה הוא מוקף באויבים, חורשי רעתו. הוא מתאר את תכונותיהם השליליות של אויביו, המייצגים רשע, כזב ומרמה. והוא מזכיר לאלוהים שהוא שונא את התכונות הללו.

הוא עובר מתיאור אויביו לתיאור עצמו. כיוון שהציג את אויביו כרשעים, פועלי אוון, דוברי כזב, אנשי דמים ומרמה, צבועים, שלשונם לשון חלקות – ניתן היה לצפות ממנו להציג את עצמו כניגודם; אני צדיק, איש אמת ורודף שלום. אך המשורר אינו מציג עצמו כך.

הוא מציג את עצמו כאדם המתפלל. כאדם שמתפלל ומשתחווה מידי יום. ומהי תפילתו? "יְהוָה, נְחֵנִי בְצִדְקָתֶךָ לְמַעַן שׁוֹרְרָי, הַיְשַׁר לְפָנַי דַּרְכֶּךָ".

המשורר במבוכה, ואין הוא מסתיר אותה. אין הוא מסתתר מאחורי ארשת של ביטחון עצמי מזויף. הוא פונה לאלוהיו ממקום אמתי, של מי שמבקש עצה והנחיה, כיצד ראוי שינהג.

* 929