מזמורי תהלים הם שירה נשגבת, עילאית. היום נהוג להבחין בין שירה לזמר
או פזמונאות. האבחנה העיקרית היא בין שירה שלא נועדה להלחנה לבין שירים שנכתבו במיוחד
להלחנה, או על פי לחן. שירה מולחנת נקראת "שירי משוררים". אך משוררים,
כולל הגדולים שבהם כביאליק, אלתרמן ושלונסקי, כתבו גם פזמונים, כלומר לא שירה
שלאחר מכן הולחנה, אלא שירים שנכתבו מלכתחילה לצורך הלחנה.
אני לא כל כך מקבל את האבחנה הזאת. אהוד מנור, למשל, הקפיד מאוד
להיקרא פזמונאי, ומיהר לתקן כל מי שהגדיר אותו משורר. אולם האם אפשר לפקפק בכך
ש"ברית עולם" היא שירה?
מי שבמידה רבה טרפו את הקלפים היו הרוקיסטים. כיוון שהאבחנה בין שירה
לפזמונאות מייחסת לפזמונאות קלילות ולשירה כובד ראש, איך נגדיר את מוסיקת הרוק,
שאמנם נכתבה מלכתחילה להלחנה, ולעתים קרובות נוצרה בעת ובעונה אחת עם הלחן, אך בוודאי
שאינה קלילה? החלטתה השנויה במחלוקת של ועדת פרס נובל להעניק השנה את פרס נובל
לספרות לבוב דילן, היא מעין הכרה, בחלוף 60 שנה, בכך שהרוק הוא שירה, הוא ספרות.
התגובות על ההחלטה מעידות על כך, שעדין אין בנדון קונצנזוס. אני תומך מאוד בהחלטה,
וחבל שבוב דילן התנהג באופן מחפיר כאשר "נבצר ממנו" להגיע לטקס. כנראה
היו לו התחייבויות קודמות, אולי בייביסיטר? כן, הרוק הוא שירה. וכי ניתן לחלוק על
כך ששירתו של מאיר אריאל היא שירה לכל דבר?
האם נעמי שמר הייתה משוררת או פזמונאית? הרי היא הלחינה את שיריה,
כולם נועדו להלחנה. אך האם "ירושלים של זהב", "לו יהי",
"על כל אלה", "הו רב חובל" ועוד, ראויים להגדרה שירה, פחות
מרוב שירת המשוררים? כאשר שמר נשאלה על כך, הייתה לה תשובה מקורית יפה, תשובה שאני
אוהב מאוד: "אני מזמוראית". היא כותבת מזמורים. כמו מזמורי תהלים. איזה
יופי!
שלונסקי נהג להציג בשיריו את החלוצים, מיישבי הארץ ובוניה, כחוליה
המובילה בשרשרת המסירה היהודית – משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וגו' עד אנשי
כנסת הגדולה כלומר החכמים, ואותם החליפו אחרי 2000 שנה החלוצים הציוניים. המסר הזה
מופיע בשירים רבים, ובהם בשיר הנפתח במילים "עטוף נא אל שדי". שלונסקי
מקצה מקום מיוחד למשורר באליטה החלוצית, ובשירים שונים הוא מתאר את המשורר כנביא
בן ימינו. ובשיר הזה, המשוררים הם הלוויים של הבית השלישי. "הו צק נא השמן וראה כמה מזמור / פה הותז מגביע זהבך". השירה שלו
ושל חבריו מוגדרת כאן כ"מזמור"; כמו מזמורי תהלים.
****
מזמורי תהילים הם שירה שנועדה להלחנה. טעמי המקרא המלווים את ספר
תהלים (וכן את משלי ואיוב: שלושת ספרי אמ"ת) שונים מהטעמים המוכרים, אך
המנגינה של טעמים אלו אבדה. רבים מן השירים נפתחים בהוראות מוסיקליות, למנצח
המקהלה והתזמורת ולנגנים. כך גם מזמור ו: "לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת עַל הַשְּׁמִינִית". השמינית הוא כלי הנגינה המוביל בנגינת מזמור זה. מהו הכלי הזה
איננו יודעים, אך ההשערה היא שהיה זה כלי בעל שמונה מיתרים.
****
"מִזְמוֹר לְדָוִד". השיר מיוחס לדוד. האם דוד כתב אותו? איני יודע. אך המשורר הדגול שכתב
את השיר, כתב שיר אישי אוניברסלי, שכל אדם יכול להזדהות עם מסריו.
מזמור ו הוא תחינה של חולה, המתייסר בכאביו ובפחדו מפני המוות, והוא
מבקש רחמי שמים.
הסבל והכאב מתוארים בלשון נשגבת ובדימויים נפלאים. כך, למשל, מתאר
המשורר את בכי יסוריו: "אַשְׂחֶה
בְכָל לַיְלָה מִטָּתִי, בְּדִמְעָתִי עַרְשִׂי אַמְסֶה". הוא בוכה כל כך הרבה, עד שהוא הופך את מיטתו לבריכת שחיה, והוא ממיס
אותה בדמעותיו.
דימוי נוסף: "יָגַעְתִּי
בְּאַנְחָתִי" – הוא כל כך חלש ועייף, שאפילו להיאנח כבר אין לו כוח.
הוא פוחד מהמוות, ומנסה לשכנע את
אלוהים שזהו מוות מיותר. "כִּי אֵין בַּמָּוֶת זִכְרֶךָ, בִּשְׁאוֹל מִי יוֹדֶה לָּךְ". מה
תרוויח מהמוות שלי? שואל המשורר את אלוהים. רק תפסיד. הרי אם אמות, מי יברך אותך ויודה
לך? אם תחליט להמית אותי, שכרך ייצא בהפסדך. זו החלטה בלתי רנטבילית, אינה
רציונלית.
החולה פונה לאלוהים ומבקש חנינה: "יְהוָה, אַל בְּאַפְּךָ תוֹכִיחֵנִי, וְאַל בַּחֲמָתְךָ
תְיַסְּרֵנִי. חָנֵּנִי יְהוָה כִּי אֻמְלַל אָנִי, רְפָאֵנִי יְהוָה כִּי
נִבְהֲלוּ עֲצָמָי".
****
האם דוד הוא המשורר שכתב את המזמור?
ייסורי מחלה ומכאוב, פחד מפני המוות, משותפים לכל אדם, ולכן יכול כל
אדם להתחבר למזמורי תהילים. אך על פי פסוק אחד, ניתן בכל זאת להניח שהמשורר הוא גם
פוליטיקאי.
"עָשְׁשָׁה מִכַּעַס עֵינִי, עָתְקָה
בְּכָל צוֹרְרָי".
המשורר אומר לאלוהים שעינו נחלשה וכהתה מכעס, כאשר הוא רואה את אויביו
השמחים לאידו; היא ממש נעתקה מארובתה כאשר הביטה בהם. רק לפוליטיקאי יש אויבים
השמחים לסבלו ומחכים למותו. אולי אלה היורשים המצפים לתפקיד שייפול לידיהם.
כאשר מנחם בגין היה חולה מאוד, באמצע תקופת כהונתו, נהג עזר ויצמן
לכנותו "המנוח". הוא היה שר הביטחון ואחד המועמדים הבולטים לרשת את
מקומו. כשבגין החלים הוא אמר באירוניה: "חלה בי תחיית המתים".
נדמה שלא פחות משהמשורר כואב את ייסורי מחלתו, הוא כואב את צהלת אויביו.
ולא פחות משהוא מתפלל להחלמתו כדי לשים קץ ליסוריו, הוא רוצה לקפוץ מהמיטה כדי
להראות להם מה זה.
****
"וְאַתָּה, יְהוָה, עַד מָתָי?"
עד מתי? שאלה כל כך אנושית, כל כך
נכונה. עד מתי אסבול?
אפילו בסלנג החיילים השאלה הזו שורדת
דור אחר דור. "עד מתי?". "עד מתי, מחזור כך וכך?"
וכך מתוארת הקריאה הזאת ב"שירת הפז"מניק" של רוביק
רוזנטל:
עד מתי. קריאה קבוצתית המבטאת את הכמיהה לסיום
השירות: "אחרי שנתיים ושמונה, שזה כבר חודש לקראת שחרור, מותר לנו לצעוק 'עד
מתי', שזה צעקה שמחכים לה מתחילה השירות, רק לצעוק 'די, עד מתי?'. וכל פעם שאת
צועקת, אז צעירים עונים לך את השם של המחזור, ...'עד מתי נובמבר 3' ". על
הקריאה חלים כללים נוקשים, והיא אסורה על חיילים שאין להם ותק מספיק. לקריאה נוספו
השלמות כגון: "עד מתי נלך לישון אחרי הזונות ונקום לפני התרנגולים?"; "יש
לי צירים, ירדו לי המים, עד מתי נובמבר 2000?"; "יש בירה במקרר וגראס
בטבע, עד מתי נובמבר שבע"; "השורש נעקר, העץ התייבש, עד מתי נובמבר
שש?"; "נשבר הזין נשפך הצבע, עד מתי נובמבר תשע [כתובת על חולצה]?".
****
המזמור מסתיים בנימה אופטימית. המשורר כבר מדבר על ההחלמה. אולי זוהי
תוספת שכתב המשורר לאחר שהחלים. אולי עוד בזמן המחלה הוא כתב על היום שלמחרת. וגם
בתיאור ההחלמה, הוא יורד על אויביו, שחיכו למותו ועכשיו הם נמוגים להם.
"סוּרוּ מִמֶּנִּי כָּל פֹּעֲלֵי
אָוֶן, כִּי שָׁמַע יְהוָה קוֹל בִּכְיִי. שָׁמַע יְהוָה תְּחִנָּתִי, יְהוָה
תְּפִלָּתִי יִקָּח. יֵבֹשׁוּ וְיִבָּהֲלוּ מְאֹד כָּל אֹיְבָי, יָשֻׁבוּ יֵבֹשׁוּ
רָגַע".
סוּרוּ, סוּרוּ מֶנִּי,
יָגוֹן, קַדְרוּת וּמַחְשָׁבָה
הֵן חַי אֲנִי, חַי עוֹדֶנִּי
שֵׁכָר אֶשְׁתֶּה וְאַהֲבָה...
לְחַיַּיִךְ, יָפָתִי, אֲחוֹתִי
הַקְּטַנָּה.
וּמָחָר יִשָּׂאֵנִי גַּל, אֵין
יוֹדֵעַ אָנָּה...
גַּלִּים, גַּלִּים, הֵן זֶהוּ יָם.
חֶבֶל, כֶּבֶל, זוֹהִי סְפִינָה.
לִי אֲהוּבָה גַּם פֹּה גַּם שָׁם
אַחַת צְנוּעָה, שְׁנִיָּה פְּרוּצָה.
לְחַיַּיִךְ, יָפָתִי...
שֵׁכָר, שֵׁכָר אֶשְׁתֶּה הַיּוֹם
וּמָחָר יֹאכְלוּנִי הַדָּגִים.
לַעֲזָאזֵל הַכֹּל! הֵן זֶה הַיּוֹם
סֻלְטָנִית, מֶלְצַר, וּשְׁנֵי
לֻגִּים!
לְחַיַּיִךְ, יָפָתִי...
אלכסנדר פן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
