הבלוג של אורי הייטנר

אילו כל ספר תהלים, ואולי אף אילו כל התנ"ך כולו נכתב כדי שיופיע בו מזמור טו בתהלים – דיינו.

המזמור מתאר את איש המעלה היהודי, את דמות המופת, את המודל לחיקוי.

יְהוָה, מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ? מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? – מיהי אותה דמות מופת שראויה לשכון בהר קודשו של הקב"ה.

וכאן מופיעה רשימת מכולת בת 11 סעיפים. מעניין מאוד להיווכח מה מופיע בה, אך לא פחות מעניין להיווכח מה לא מופיע בה. לא מופיע בה ולו ברמז, במילה ובחצי מילה, דבר הקשור לפולחן, למצוות שבין אדם למקום. לא קורבנות, לא תפילה, לא חיים על פי שולחן ערוך, לא שמירת כשרות, לא שמירת שבת. כל אלה – כבודם במקומם מונח, ואין לזלזל בחשיבותם, אולם הם לא העיקר. לא בכך נבחן אדם. יכול אדם לקיים בדבקות ובקפדנות את כל אלה, ולהיות נבל, לעתים אף להעפיל למדרגת "הוא זכאי" ואחרי שהחזיר את חובו לחברה לחזור למקום הנבלה ולמעמדו הציבורי הרם, שהרי הוא אינו סתם נבל, אלא נבל ברשות התורה.

אז אולי הוא עלה למעלה, עלה עלה עלה עד שהגיע לשולחן הממשלה. אך אין הוא איש המעלה, והוא לא ראוי לשכון "בְּהַר קָדְשֶׁךָ".

בגמרא, מסכת מכות, נאמר שמזמור טו הוא תמצית מצוות התורה. כלומר השמירה על המצוות אינה תכלית, אלא נועדה לזכך את האדם כדי שיחיה על פי מזמור טו. זאת התכלית. יש מי ששמירת המצוות היא בעבורם פיגום להתקרב ולהעפיל למעלה הזאת. יש מי שחותרים ומנסים להעפיל למעלה הזאת שלא דרך הפיגום הזה. ויש מי שמצוותיהם פגומות מן היסוד, כי תכליתן שונה.

אז במה נבחן איש המעלה היהודי?

הוֹלֵךְ תָּמִים – אדם ההולך בדרך הישר, בלי להתחכם. אדם השואף לשלמות מוסרית.

פֹּעֵל צֶדֶק – אדם שפעולותיו צודקות, החותר לצדק, במעשיו, בהתנהגותו היומיומית, ביחסיו עם עצמו, עם משפחתו, עם הזולת, עם הקהילה והחברה, עם הסביבה.

דֹּבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ – אדם שפיו ולבו שווים. אדם ישר והגון עם זולתו, וגם את עצמו אינו מרמה.

לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ – אינו מרכל. אינו משמיץ. אינו מדבר לשון הרע. אדם שלא יעלה על דעתו לומר בלעג: "הן (הנשים הלוחמות) כאלה רבקיסטיות. כולן עם צבעי הסוואה. מישהו אמר לי, אל תדאג, הן מתאמנות לקראת החתונה, להתאפר. אני לא יודע מי יתחתן אתה". בקיצור – אדם השומר על לשונו.  

לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה – אינו עושה דברים כדי לפגוע באחרים.

חֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ – אינו עושה שיימינג.

נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס – הוא מואס בדברים נבזיים ובאנשים נבזיים. הוא יותר להבחין טוב ורע. וְאֶת יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד – זה ההמשך הישיר ל"נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס", כלומר זה הפן החיובי של האבחנה בין טוב ורע והבחירה בטוב. ומרוח המזמור כולו, וגם מרוח המזמור הקודם, ברור שהכוונה ב"יִרְאֵי יְהוָה" אינה למי שמקפיד במצוות פולחניות, אלא באדם הגון וישר.

נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר – אדם שיעמוד בהתחייבויותיו, גם אם יתברר לו שהוא אישית עלול להיפגע מהן.

כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ – אדם נבחן גם בהתנהלותו הכספית, הרכושית. אין הוא נהנה מדבר אסור. הוא מרוויח את לחמו ביושר ובעבודה קשה. הוא מנהל את עסקיו בהגינות.

שֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח – אם הוא איש ציבור, שופט, איש המנהל הציבורי, הוא נבחן בכך שאינו מקבל שוחד, וגם לא טובות הנאה ו"מתנות".

****

במסתו "התנ"ך והעם היהודי" (1964), הציג בן גוריון את העיקרים מהתנ"ך שלאורם ראוי ללכת העם היהודי. בין השאר הוא נדרש למזמור זה.

"ומשורר תהלים שואל: 'מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ? מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ?' והוא עונה: 'הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ". והוא משבח ומפאר את אלוהי ישראל: 'אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים, מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב - אַתָּה עָשִׂיתָ' (תה' צט) וכמה וכמה פעמים חוזר המאמר בתהלים: 'אוהב צדקה ומשפט', 'עשות משפט וצדק', 'לשמור משפטי צדקך' ".

****

שש שנים טרם כתיבת המסה הזאת, בעודו ראש הממשלה, היטלטלה ממשלתו של בן גוריון במשבר חריף סביב סוגיית "מיהו יהודי", כלומר מי נחשב כיהודי לצורך חוק השבות.

הוויכוח הזה טלטל לא רק את ממשלת ישראל, לא רק את המערכת הפוליטית בישראל, לא רק את החברה הישראלית, אלא גם את יהדות ארה"ב. משלחת של רבנים אורתודוכסיים מארה"ב נזעקה לפגישה עם בן גוריון, ותבעה ממנו לעמוד על ההגדרה ההלכתית בסוגיית מיהו יהודי. במהלך הדיון אמר בן גוריון, שרק מיעוט קטן של יהודים דתיים בארץ ישראל ובארה"ב חי על פי תהלים טו. הוא אף דאג לפרסם ברבים את דבריו.

המסר שלו היה חשוב. המשבר החל מהחלטה של שר הפנים ישראל בר יהודה מאחדות העבודה להכיר כיהודי לצורך חוק השבות, בכל מי שהצהיר בתום לב על יהדותו. המפד"ל פרשה על כך מן הממשלה, בטענה שפסיקה זו מכשירה קבלת גויים כיהודים.

בסופו של דבר, ב"ג נכנע למפד"ל, ובממשלה הבאה בהשתתפותה הוא אף מסר למנהיגה – משה חיים שפירא את תיק הפנים, שנשאר עוד שנים רבות בידי המפד"ל ומילא אותו יורשו של שפירא בהנהגת המפד"ל יוסף בורג.

אולם בשלבים המוקדמים של המשבר, הוא ניהל פלוגתא חריפה עם הדתיים. מיהו יהודי? לדעתו של בן גוריון היהודי נבחן על פי השתדלותו לחיות על פי מזמור טו בתהלים.

ראש האופוזיציה מנחם בגין תקף את בן גוריון על דבריו, ובנאום בכנסת אמר: "מפרסום הדברים האלה מסיק ראש הממשלה מסקנה קבל עולם ומלואו, שרק מיעוט קטן של יהודים דתיים בארץ ישראל ובארצות הברית חי על פי תהלים טו. אני מזכיר את הדבר, משום שאתמול ואמש נעשו ניסיונות לבטל את הדיון הזה. והטענה העיקרית הייתה: מה יאמר העולם? – הוא קרא מפי ראש הממשלה בישראל, שמיעוט קטן שבקטן בקרב היהודים הדתיים חי על פי תהלים טו, ומן ההן אתה שומע את הלאו השלילי; הרוב אינו חי על פי פרק תהלים טו. משמע – אינו הולך תמים, אינו פועל צדק, נותן שוחד, מרגל על לשונו, עושה דברים 'יפים' מאוד, עליהם כתוב בפרק תהלים טו. אני רוצה לשאול: המותר לעז, ולא על איש אחד – גם על איש אחד אסור לומר שאיננו חי על פי תהלים טו, זה עניין למצפונו ולהבנתו של כל יהודי – אלא על ציבור שלם, על מאות אלפי יהודים? האלה פני הדור? כך מציג אותם ראש ממשלה בישראל? העמים לא תרגמו אותם? זה מביא כבוד לעמנו? וכל זה סביב הבעיה כביכול מיהו יהודי דתי, כדי להוכיח שהיהודים הדתיים ממירים את המצוות של פרק תהלים טו? הבעיה איננה מיהו יהודי דתי אלא מיהו יהודי".

הבאתי מדבריהם של בן גוריון ובגין מתוך געגוע לרמה כזו של מחלוקת; והן על כך נאמר שמחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים.

* 929