בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שאני מארגן בקיבוצי, אורטל,
לעתים קרובות אנו מסיימים את הטקס בקריאת שירו של נתן זך "אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם". דווקא
בשעה הקשה הזאת, שבה אנו מתייחדים עם יקירינו, נכון לראות דווקא את הטוב בעולם,
הטוב והיפה שלמענו יש טעם להמשיך, למענו יש טעם לחיות, והטעם שהוא נותן לחיים,
מצדיק גם את המחיר הכבד של ההגנה על החיים הקולקטיביים.
אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי
לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת
הַיֹּפִי
הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי
וּלְהַלֵּל
אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה
לְהַלֵּל
וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.
וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת
עִוֵּר לִיפִי
הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי
אֲוַתֵּר
עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא
אֹמַר דַּי
לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ
אֲנִי חַי
וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ
אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת
וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא
פָּחוֹת
מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת
בְּלִי דַּי.
וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן,
לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק
לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ
הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד
לְרֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.
"אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד
עֵינַיִם" הוא מזמור תהלים מודרני, שבו המשורר לא חדל מהלל, כן להלל הוא לא
יחדל. ואת מזמור התהלים הזה, אנו קוראים ביום הזיכרון.
גם מזמור טז בתהלים משמש למטרה דומה. אנו קוראים את המכתם הזה בבית
הקברות, כשאנו מתייחדים עם יקירינו. דווקא את המזמור הזה, שאין בו דבר על המת, אין
בו ביטוי ליגון, לאובדן; נהפוך הוא, יש בו ביטויים של שמחה וגיל, ביטויים של נועם
ונחמה.
דווקא שעה שאנו אבלים על יקירינו, אנו קוראים מזמור המחסן אותנו לא
לשקוע באבל, אלא להמשיך, כי יש טעם לחיים.
זהו מזמור תודה לאלוהים על האושר שהעניק למשורר, "שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי". אולם הוא גם מסביר מה
הביא לאושר הזה – ההליכה בדרך הישר, בדרך הנכונה.
והוא מסתיים בפניה של המשורר לאלוהיו או למצפונו, שימשיך להוליך אותו
בדרך הטובה, הנכונה, כיוון שמה שגורם לאדם לאושר, הוא השלמות עם עצמו ועם דרכו,
האמונה שהוא עושה את הטוב. "תּוֹדִיעֵנִי
אֹרַח חַיִּים, שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ, נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח".
* 929