הבלוג של אורי הייטנר

אנו חוגגים השנה יובל לניצחון הגדול של צה"ל במלחמת ששת הימים.

מיד לאחר המלחמה, בטקס שנערך בהר הצופים המשוחרר, הוענק לרמטכ"ל הניצחון יצחק רבין, בשמו של צה"ל, תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד.

בנאומו המכונן בטקס, תהה הרמטכ"ל - מה לאלה שעוסקים במלאכת האלימות ולענייני הרוח? וכיוון שייחודו של צה"ל הוא המשימות הלאומיות הלא צבאיות שהוא נטל עצמו, כהתיישבות, חינוך, תרבות וקליטת עליה, חידד רבין את התמיהה, לנוכח העובדה שלא על אלה הוענק לו התואר, אלא דווקא על הלחימה.

לאורך נאומו הציג רבין את מהותם של לוחמי צה"ל, עוז רוחם ואמונתם בצדקת הדרך, כמרכיב מרכזי בניצחון, אולי המרכיב המרכזי בניצחון.

"המלחמה היא עניין קשה ואכזרי בעיקרו, מלווה בהרבה דם ודמעות. אך דווקא במלחמה זו, שעברה עלינו, באו לידי ביטוי גילויים מופלאים ונדירים של אומץ לב וגבורה, בצדם של גילויים אנושיים של אחווה, רעות ואפילו שאר רוח.

מי שלא ראה אנשי צוותו של טנק, הממשיכים בתקיפת הסתערות, כאשר מפקדם הרוג ורכבם פגוע קשה. חבלנים שסיכנו חייהם, למלט חברם הפצוע בשדה מוקשים. מי שלא ראה את הדאגה, התזזית והמאמץ, שמגלה חיל האוויר כולו, כדי לחלץ טייס שצנח בשטח אויב - אינו יודע מסירות של חבר לחבר מהי.

העם כולו עמד נפעם ורבים אף בכו, לשמע הבשורה על כיבוש העיר העתיקה. הנוער הצברי, קל וחומר החיילים, אינם נוטים לסנטימנטאליות או מתביישים לגלותה ברבים. אולם מאמץ הלחימה, החרדות שקדמו לה – תחושת הישועה והנגיעה שנגעו הלוחמים, הישר אל תוך לב ליבה של ההיסטוריה היהודית, הבקיעו את קליפת הבושה והנוקשות ועוררו מעינות של רגש והתגלות רוחנית.

הצנחנים, שכבשו את הכותל, עמדו נשענים עליו ובכו. וסמלית, זוהי תופעה נדירה, שספק אם יש רבים כמותה בתולדות העמים. אין מרבים בצה"ל לדבר בנוסחאות נמלצות שכאלה, אך ההתגלות של השעה הזאת, בהר הבית, גדולה מהרגלי הלשון, שהרי היא הבליטה אמת עמוקה זו כברק".

ועוד הוסיף רמטכ"ל הניצחון ואמר: "מרבים לדבר על 'מעטים מול רבים'. במלחמה זו, אולי לראשונה מאז פלישת צבאות ערב באביב תש"ח ומלחמות נגבה ודגניה, עמדו יחידות צה"ל בכל הגזרות, מעטים מול רבים. ומשמעותה של עובדה זו היא שקבוצות קטנות, יחסית, של לוחמים נקלעו לעיתים לתוך ים של ביצורים, ערוכים ועמוקים. משמעה שמאות מחיילינו נתקלו, לא אחת, באלפי חיילי אויב והיה עליהם לחזור, לחתור ולהבקיע, בתוך ים הסכנות הזה, שעות רבות, גם לאחר שתנופת ההסתערות הראשונה - התנופה המלהיבה - נפוגה. בשעות אלה נשאר רק ההכרח להאמין בכוחנו וב'לית ברירה' שלפנינו. להאמין בייעודה של המלחמה ולהערות את כל משאבי הכוח הרוחני, כדי להמשיך וללחום עד סוף המסילה.

כך הבקיעו ופרצו השריונאים בכל הגזרות; כך לחמו הצנחנים ברפיח ובירושלים; כך פינו אנשי חיל ההנדסה שדות ממוקשים עמוקים, תחת אש אויב. הפלוגות שבקעו את הקווים והגיעו עד לסוף הדרך, לאחר לחימה של שעות על שעות, כשהם חותרים הלאה והלאה, ומימינם ומשמאלם נופלים חברים רבים, והם הולכים הלאה קדימה - רק קדימה! פלוגות אלה נישאו על גבי ערכים מוסריים, על גבי מאגרים רוחניים ולא על גבי הנשק והטכניקה הקרבית".

המשפט בנאומו של רבין, שהוא אולי תמצית המסר כולו, הוא: "גילויים אלה, ראשיתם ברוח וסופם ברוח. התעלותם של לוחמינו, לא בזכות הברזל באה, אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת ושל הכרת התפקיד הקשה שהוטל עליהם –ם להבטיח קיום האומה במולדתה; לקיים – ואפילו יהיה זה במחיר חייהם, זכותו של עם ישראל לחיות את חייו במדינתו חופשי, עצמאי, בשלום ובשלווה".

****

כתב המשורר והמחזאי ברטולד ברכט (בתרגום ה. בנימין):

גנרל, הטנק שלך הוא רכב חזק.

הוא רומס את היער, הוא מוחץ מאה אנשים.

אבל יש לו חסרון אחד:

הוא זקוק לנהג.

איני יודע אם האלוף ישראל טל, ממעצבי חיל השריון ותורת השריון של צה"ל, אבי טנק המרכבה וסגן הרמטכ"ל הכיר את שירו של ברכט, אולם הוא אמר דברים דומים: "האדם שבטנק ינצח". משפט זה היה לסיסמת חיל השריון.

****

במלחמת יום הכיפורים בלמו לוחמי צה"ל ובראש ובראשונה לוחמי השריון, את הפולש הסורי שכוחו היה גדול פי כמה וכמה, בקרב גבורה עקוב מדם.

כתב אביגדור קהלני, בעל עיטור הגבורה, מג"ד גדוד 77, שפיקד על קרב הלימה ההרואי ב"עמק הבכא": "שאיפתו העליונה של החייל בשדה הקרב – לשרוד – מורה לו להימלט להסתתר, לסגת. ואולם, הלוחם רואה חובה לעצמו להפגין אומץ לב – עליו למלא את הוראות מפקדו, ובניגוד גמור לפחד המקנן בו הוא מסתער, ויש שהוא מלווה את התקדמותו בקריאות קרב המעודדות גם את חבריו ומוסיפות ביטחון גם בלבו. למראה עמיתיו ליחידה, המתגברים על הפחד ויוצאים לבצע את המוטל עליהם, מתעודד גם החייל הבודד. תחושת ה'ביחד' מגבירה בכולו את אומץ הלב".  

****

קהלני מדבר כאן על רמת הפרט, על הכוח המניע את הלוחם הבודד לקום ולהסתער. אך אין די באלה. האמונה בצדקת הדרך היא מרכיב חשוב לא פחות במוטיבציה של החייל; ההבנה שהוא לוחם על עניין ראוי וצודק.

ודאי שכך הדבר ברמת ההנהגה, ברמת המצביאות, ברמת הביטחון הלאומי. אמר דוד בן גוריון: "הביטחון הוא רק תנאי לקיומנו ולעצמאותנו. למדינת ישראל ייעוד מיוחד. כל מדינה חייבת לדאוג לשלומם, לרווחתם והתקדמותם של תושביה. מדינתנו מצווה גם על כך, אבל אין זה העיקר, מגמתה העליונה של מדינת ישראל היא גאולת ישראל וקיבוץ גלויות".

****

צה"ל חזק, מחומש היטב, במיטב הטכנולוגיה המודרנית. אך גם היום עוצמתו האנושית ויתרונו המוסרי, צדקתו והאמונה בה, ייעודו וייחודו, הם מכפיל כוח לא פחות חשוב מן הפלדה של הטנק.

ואפשר שכל אלה הם תרגום של פסוק ממזמור כ בתהלים: "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים, וַאֲנַחְנוּ    בְּשֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר. הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ, וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד".

****

כמו רבים מן המזמורים בתהלים, גם זה מוצג כמִזְמוֹר לְדָוִד, אולם בניגוד למזמורים אחרים, אין הוא מפורש כמזמור המיוחס לדוד, אלא כמזמור לכבוד דוד. המשורר משבח את המנהיג ומתפלל לשלומו.

פסוק הסיום של המזמור נמצא בגרסאות שונות בסידור התפילה: "יְהוָה הוֹשִׁיעָה, הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ".

****

ב-1957 הקימו עולים ממצרים, שגורשו מארץ מוצאם מושב בנגב, בדרום החבל שלימים נקרא חבל אשכול, על שמו של לוי אשכול, גדול מיישבי הארץ בכל תולדות הציונות.

המושב נקרא ישע. ישע זה כאן, במזמור כ בתהלים: "עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי הוֹשִׁיעַ יְהוָה מְשִׁיחוֹ, יַעֲנֵהוּ מִשְּׁמֵי קָדְשׁוֹ, בִּגְבֻרוֹת יֵשַׁע יְמִינוֹ".

* 929