מזמור כא הוא שיר הלל לאלוהים על התמיכה והכוחות שהוא מעניק לדוד
המלך. בחלקו השני המשורר פונה ישירות למלך ומאחל לו עוד הצלחות וניצחונות.
בין הנאמר בשיר, מופיע הפסוק הבא: "חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ, נָתַתָּה לּוֹ אֹרֶךְ
יָמִים, עוֹלָם וָעֶד".
איך לפרש את הפסוק הזה?
השיר נכתב כאשר דוד כבר היה זקן, אך עדיין חזק, פעיל וצלול. המשורר
מציין שהמלך ביקש חיים. כנראה עוד בצעירותו, במלחמותיו, הוא ביקש לא ליפול בידי
אויביו, לא ליפול במלחמה. אך הוא קיבל מאלוהים יותר מכפי שביקש - אֹרֶךְ יָמִים.
ומה הכוונה ב"עוֹלָם וָעֶד"? אפשרות אחת, היא שהכותב, המעריץ, מאמין שדוד המלך יזכה לחיי נצח.
סביר יותר, שהוא פשוט מבקש זאת, מאחל זאת.
האם זאת ברכה?
הסיפור המקראי אינו מתאר את אחרית ימיו של דוד כסיפור יפה. ההיפך הוא
הנכון, הוא מתאר אותו כערירי, שגופו קר והוא איבד את תשוקתו ואת אונו. והוא גם
איבד שליטה אפילו על הנעשה בביתו, בארמונו. ומה המשמעות של חיי נצח לאדם כזה? עוד
ועוד שנים במצב הולך ומידרדר.
כך נשמעת הערצה, סגידה. כאשר בגין התפטר והסביר את צעדו במילים הכל כך
אמתיות, כנות ופשוטות: "איני יכול עוד", התכנסו מפגינים ליד בית ראש
הממשלה ובבכי קראו לו לא לעזוב אותם, לא לנטוש אותם. הוא פרש כי הוא סבל, וחש באמת
ובתמים שאינו יכול עוד למלא את תפקידו, אולם הם לא יכלו לקבל זאת. הם חשו יתומים.
ראינו תופעה כזאת רק לאחרונה בתאילנד. מלך תאילנד בהומיבול אדוליאדג' מת בגיל 88,
לאחר שכיהן בתפקידו במשך שבעה עשורים. בשנים האחרונות הוא היה זקן וחולה, לא תפקד
ובמשך שנה היה מאושפז. ולמרות שתפקידו היה סמלי, עצם העובדה שעוד נשמה באפו הייתה
סלע של יציבות בארצו. מותו היכה בתדהמה את האזרחים, שיצאו בהמוניהם לרחובות. כוחות
צבא נשלחו למוקדי מתיחות אפשריים כדי לקדם כל הפתעה ולשמור על הסדר. למה? מה
השינוי הגדול כל כך עם מותו של שליט סמלי, שבלאו הכי זמן רב לא תפקד? לא יכול להיות
לכך הסבר רציונלי. זו כוחה של הערצה וסגידה למנהיג.
אנו רואים זאת כאשר אדמו"רים
וגדולי תורה בני למעלה ממאה מתאשפזים או שוכבים על ערש דווי, וחסידיהם חשים שעולמם
חרב עליהם, גם אם אותו מנהיג אינו מתפקד כבר זמן רב. המקרה הקיצוני ביותר הוא של מנחם
מנדל שניאורסון, הרבי מילובביץ', האדמו"ר האחרון של חב"ד. שנתיים וחצי טרם מותו הוא לקה בשבץ מוחי, פלג גופו העליון היה משותק
וכוח הדיבור ניתק ממנו. עובדה זו רק הגבירה את האקסטזה המשיחית של חסידיו, וכל
מנוד ראש שלו זכה לפירושי פירושים כהוכחה למשיחויותו. האקסטזה אך גדלה בשלושת
החודשים האחרונים לחייו, שבהם היה מאושפז, מורדם ומונשם, בבית החולים. פלג מקרב
החסידות לא השלים עם עובדת מותו, עד היום, 23 שנים לאחר שהלך לעולמו.
חוסר הרציונליות היא מהותה של הערצת מנהיגים. רק כך אני יכול לפרש את
איחוליו של משורר מזמור כא לחיי נצח של מנהיגו. אין ספק שהוא חפץ בטובתו, אך
האיחול שאיחל לו, הוא קללה.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
