* אויבו הגדול של נתניהו – לבנימין
נתניהו יש אויב. אויב עקשן, מתמיד, המלווה אותו לכל אורך הקריירה, חותר תחתיו,
מפריע לו, מזיק לו, הורס לו. ולמעשה – הורס אותנו. לאויב הזה קוראים בנימין
נתניהו.
אירועי השבוע מיטיבים להמחיש זאת. נתניהו יצא לשליחות לאומית חשובה בסין.
שליחות המעידה על הישגיה המדיניים והכלכליים של ישראל, המשפרת בהדרגה את מעמדה
הבינלאומי, למגינת לבו של האויב המנסה לבודד אותה, כולל סייעניו הישראלים. ביקור
זה הוא חלק מתמונה גדולה, של הידוק קשריה של ישראל עם מדינות העולם והגברת השפעתה
כמעט בכל מקום.
ובמה מתעסק נתניהו? ערב הנסיעה לסין הוא כינס ישיבה בהולה בעיצומה של
השבת, כאילו הסורים על הגדרות, ואיים לפרק את ממשלתו ולטלטל את מדינת ישראל למערכת
בחירות מיותרת, בזבזנית והזויה בגלל האובססיה המטורפת שלו לתקשורת, במקרה זה לחסל
את השידור הציבורי. וכשהוא יחזור, הוא יתבכיין שביקורו לא סוקר מספיק...
כך הוא נוהג לכל אורך הדרך. מצד אחד, מוביל מדיניות חכמה ונכונה בתחומים
רבים, כמו למשל בהתמודדותו השקולה והנבונה מול קריסת מדינות ערב ועוד. והוא יכול
בהחלט להצביע על הישגים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים ניכרים. אך האויב שבתוכו הורס
אותו. אותו ואותנו. דוחף אותו לאנטי ממלכתיות, לפלגנות, ל"הפרד ומשול",
לשנאת אחים – דברים ההורסים את החברה הישראלית ושומטים ממנה את תשתיתה. גישת
"המדינה זה אני" ו"לי הכל מותר" גורמת לו לאובדן שיקול דעת בסיסי,
כמו בפרשיות המתנות המושחתות לרעייתו ובן זוגה. כן, התנהלותו היא מושחתת. זו
שחיתות. לא צריך להידרדר לרמת פשיעה חמורה מן הסוג של דרעי ואולמרט, לצורך ההגדרה
שחיתות. וגם אם לא יוגש כתב אישום – יש כלום, והכלום הזה הוא שחיתות.
שנתיים אחרי שטלטל את המדינה לבחירות מיותרות בשל גחמה, בחירות מלאות שנאה
שהעמיקו את השסעים בעם ועלו מיליארדים למשק הישראלי, הוא מאיים שוב בבחירות, ושום
בשל גחמה הזויה. הוא גודע כל מי שמגלה מעט מנהיגות ויכולת סביבו, מתוך פרנויה חסרת
שחר – זה החל בארנס, מרדכי, מרידור ובני בגין בקדנציה הראשונה ונמשך בגדעון סער,
כחלון, יעלון, ריבלין ועכשיו ישראל כץ וארדן. הוא לא ממנה שר חוץ, כדי לא לתת לאף
מנהיג אחר בליכוד להתבלט. יומיים אחרי שהוא גילה מנהיגות בראשית פרשת אזריה הוא
נסחף אחרי ההמון בזרם העכור, וכדי לבדל את עצמו משותפו לגילוי המנהיגות בראשית
הדרך, הוא מדיח אותו ומחליף אותו בראש המסיתים, ואח"כ נותן יד להסתה נוראית
נגד הרמטכ"ל, שדרת הפיקוד וצה"ל. הוא אישית עומד מאחורי ההסתה המתמשכת נגד
נשיא המדינה.
האובססיה שלו לתקשורת היא תופעה חולנית. ראשי ממשלות בחרו לכהן לצד
תפקידם כשרי הביטחון, מתוך תפיסה שאחריותו העליונה של ראש הממשלה היא ביטחון
המדינה. אבל ראש ממשלה שבוחר להיות דווקא שר התקשורת, לצד תפקידו כראש הממשלה?
ולשם מה? כדי להרוס את התקשורת, להפוך אותה למאולפת וצייתנית. זה אבסורד. ראש
ממשלה שעושה לילות כימים במו"מ על נוני מוזס על עסקה מושחתת, כדי שעיתונו
יפנק אותו... זה מנהיג לאומי?
נשווה לנפשנו את בנימין נתניהו נטול האויב – בנימין נתניהו. את נתניהו,
ברוך הכישרונות, בעל הכריזמה, היודע להלך קסם על רבים, בעל היכולות הדיפלומטיות
המוכחות, רותם את כל כישרונותיו ויכולותיו אך ורק למטרות שלשמן נבחר. הוא יכול היה
להיות אחד מראשי הממשלה הטובים בתולדות המדינה. הוא היה זוכה להערכה לאומית רבה,
גם מצד יריביו ומתנגדיו האידיאולוגיים. ישראל הייתה מתברכת במנהיג מצוין. אבל
בנימין נתניהו הורס לו הכל. לו ולנו.
* מיהו ססססמולני -
מינויה של גאולה אבן למגישת המהדורה המרכזית בחדשות תאגיד "כאן", היא
עדות למקצועיות של התאגיד, שקיבל את ההחלטה הנכונה ביותר והראויה ביותר. ראיית
מינוי זה כ"אצבע בעין" של נתניהו, מעידה אך ורק על נתניהו עצמו. היא
מעידה על רצונו בשליטה אישית בתקשורת צייתנית. היא מעידה למה מתכוון נתניהו כאשר
הוא מלהג על "תאגיד השמאל" (הכולל בין השאר את קלמן ליבסקינד, יעקב
אחימאיר ועוד "שמאלנים" רבים) – מבחינתו "שמאל" היא מילה
שנועדה להתסיס אספסוף, אבל היא כוללת כל מה שהפרנויה האובססיבית שלו ממתגת כאיום.
גדעון סער, שהיה נאמן הנאמנים שלו, הפך לאיום כיוון שזכה לתמיכה ולאהדה בציבור,
ומכאן שהוא "סססמולני" ולכן אשתו אינה ראויה להיות שדרנית.
* יש פתי בקהל? - יש
בקהל פתי אחד המאמין שנתניהו רוצה להציל את רשות השידור? ההתנפלות שלו על תאגיד
"כאן" החלה רק אחרי שביצע וידוא הריגה לרשות השידור. יש בקהל פתי אחד
המאמין שאכפת לנתניהו מעובדי רשות השידור, שבמערכת הבחירות הוא השווה אותם למחבלי
חמאס? אם היה אכפת לו, הוא היה פועל לכך שרובם יועסקו ב"כאן" והשאר
יפוצו כראוי.
* מבחנו של כחלון – רגע
לפני נסיעתו לסין זרק נתניהו את פצצת המשבר הממשלתי על הגחמה של סגירת תאגיד
השידור הציבורי. נסע, ומרגע זה, כל העיניים הופנו אל כחלון. מיד החלו משלחות,
מתווכים, משאים ומתנים. טוב היה עושה כחלון, אילו הבהיר חד משמעית: ביום חמישי
נתניהו והוא הגיעו להסכמה, וההסכמה הזו היא סופית. אין הוא מוכן לפגוש מתווכים,
אין הוא מוכן לפגוש משלחות, אין הוא מוכן עוד לשום פשרות נוספות. למרבה הצער, הוא
לא נהג כך וחשף את עצמו למסע של לחצים.
אולם דווקא בשל כך, יהיה עליו לגלות יתר נחישות. אם יתקפל וייכנע לגחמותיו
של נתניהו, הוא יאבד את כל עולמו.
* שלום שלום ואין שלום - רוצח
שבע הילדות בנהריים התקבל בחוצות ירדן כגיבור לאומי, עם שחרורו המוקדם מן הכלא.
מבחינה אנושית, קשה לתאר את גודל הזוועה מגילוי חוסר האנושיות הזה. אבל אני רוצה
להתייחס לכך דווקא מן הבחינה המדינית. האירוע הזה ממחיש לנו את משמעותו של השלום
בינינו לבין ירדן ומצרים. אין זה שלום. זהו הסכם מדיני, תועלתני ופרגמטי, שמקוים
במינימום שבמינימום, כאשר הדבר משרת את האינטרס של ההנהגה המצרית או הירדנית, אבל
אין הוא סותר את המצב הבסיסי והמהותי – אי הכרה בזכותה של ישראל להתקיים. וחמור
יותר – אין זה עומד להשתנות בעתיד. ואם חשבנו שעצם קיומו של הסכם שלום יביא בהדרגה
לשינוי בתודעה, הרי המציאות בחלוף 38 שנים מהסכם השלום עם מצרים ו-23 שנים מהסכם
השלום עם ירדן, מפריך גם את התקווה הזאת.
אין זה אומר שאל לנו לחתור להסכמי שלום, ואל לנו לנצל סיטואציות מדיניות
כדי לחזק את קשרינו עם מדינות ערב, כמו בשנים אלו לנוכח האויב האיראני המשותף,
כיוון שהדבר מחזק את האינטרסים שלנו ואת מעמדנו באזור ובעולם. אולם כדאי שלא
נתבלבל, שלא נשקר לעצמנו, שלא נשגה באשליות.
* התנצלות - נציגו
של ארדואן לסיוע ה"הומניטרי" של טורקיה ברצועת עזה הוא מחבל, שפעל
במסגרת הזרוע הצבאית של חמאס. אין ברירה. ישראל תצטרך להתנצל בפני טורקיה על
פעולתו הטרוריסטית של האיש.
* קוסמופוליטיות? בעצם למה לא? – כשאני
שומע רעיונות קוסמופוליטיים על ביטול מדינות הלאום, דעתי היא ש... בעצם למה לא?
דווקא נחמד. כן, גם המדינה היהודית. מתי?
אני מציע שתי חלופות. מה שיבוא קודם:
א. אלפיים שנה לעם היהודי לא הייתה מדינה ריבונית? עכשיו - שאלפיים שנה
תהיה לו מדינה, ורק אח"כ.
ב. יום אחד אחרי שכל שאר מדינות הלאום בעולם תתפרקנה. הפעם אנחנו נהיה האחרונים.
ובאשר לפציפיזם? כמובן שאני בעד. אבל אני מאמץ את דבריו של בן-גוריון:
"כל עוד לא תִּתָּם סכנת מלחמה בעולם וגוי אל גוי יישא חרב, יהיה שומה עלינו
להבטיח שלום המדינה בכֹחַ הנשק הישראלי".
* מדד האושר – ישראל
מצויה במקום ה-11 במדד האושר של אזרחיה, מבין כל מדינות העולם, על פי דו"ח של
האו"ם. המיקום הזה מדהים במיוחד לנוכח המצב היסודי של ישראל, כמדינה יהודית
דמוקרטית מערבית בודדת, בתום ים של דיקטטורות ערביות מוסלמיות חורשות רעתה,
שמסרבות להשלים עם זכות קיומה ועם עובדת קיומה. מדינה שמיום הקמתה נלחמת על עצם
קיומה, שמדי שנים אחדות נאלצת לצאת למלחמה ובכל יום מתמודדת עם טרור רצחני נגד
אזרחיה ושחלק ניכר ממשאביה נשאבים לצורכי הביטחון ולא לצרכי איכות החיים, החינוך,
הרווחה, התרבות ואיכות הסביבה – באופן אובייקטיבי נקודת הזינוק שלה נחותה לאין
ערוך משל מדינות אחרות במרוץ אחרי האושר. ואם למרות הכל, הצלחנו ליצור כאן מדינה
וחברה שאזרחיה מאושרים, זהו הישג עצום של הציונות, ניצחון גדול של הציונות. להישג
הזה הגענו בזכות כל ממשלות ישראל לאורך שבעים שנותיה ולמרות כל ממשלות ישראל לאורך
שבעים שנותיה.
יש לנו עוד הרבה לאן לשאוף, הרבה לאן להתקדם, הרבה על מה להיאבק, הרבה מה
לשנות, הרבה מה לתקן. ואני מאמין שדווקא חוסר שביעות הרצון הגורם לנו לתקן
ולהתקדם, הוא מרכיב באופי האופטימי שהוא המתכון לאושר. ולכן, המסקנה מהתוצאות הללו
אינה צריכה להיות עודף שביעות רצון עצמית, אלא המשך המסע האינסופי להתקדם ולהשתפר.
אבל אנו יכולים להביט בסיפוק ובגאווה על התלם שחרשנו בכמעט 150 שנות ציונות ולשאוב
את עוצמות הנפש להמשך הדרך.
* המוסרי ביותר - אורי
אבנרי סיים מאמר ל"הארץ" שעסק בסוגיית מוסר הלחימה, במשפט הבא: "אילו
היה עלי לדרג צבאות, הייתי אומר שצה"ל מוסרי יותר מהצבא הרוסי, אך פחות מהצבא
השווייצי. הצבא המוסרי היחיד שיש הוא צבא שאינו לוחם". הוא צודק. בצבא שאינו
לוחם ואינו נאלץ להתמודד עם מוראות המלחמה, אין פשעי מלחמה ואין הפרות של חוקי
המלחמה ומוסר המלחמה. לצבא כזה אין דילמות מוסריות. אולם מבין הצבאות הלוחמים –
צה"ל הוא המוסרי ביותר, והוא המוסרי ביותר בתולדות הצבאות. וההשוואה אינה
לצבא הרוסי, שהוא צבא של דיקטטורה, אלא לצבא האמריקאי והצבאות של הדמוקרטיות
האירופאיות המערביות. כל מחקר השוואתי שנעשה בין ההקפדה על חוקי המלחמה בצה"ל,
למשל במבצעים בעזה, להקפדה של אותם צבאות, במלחמותיהן בעיראק, באפגניסטן ובבוסניה,
הוכיח זאת בעליל. זאת, למרות שככל הזכור לי, שעה שמטוסי ארה"ב הפציצו את
פלוג'ה שבעיראק, לא נחתו טילים עירקיים על האוכלוסיה האזרחית בניו-יורק, ושעה
שכוחות נאט"ו פעלו בבוסניה, לא נורו טילים לעבר שדות התעופה של מדינות
אירופה.
* הרגישות לחיי החיילים - בפרק
הראשון של הסדרה "הרמטכ"לים" בערוץ הראשון, סיפר אלוף (מיל') שלמה
גזית על ישיבה שבה שכנע דיין את בן גוריון לאשר את היציאה למבצע סיני, בהבטחה
שיהיו פחות מ-250 הרוגים. ואכן, מספר ההרוגים במלחמה היה 177. רוגל אלפר, בפשקוויל
"ביקורת הטלוויזיה" שלו, הציג זאת כהוכחה לכך שלא אכפת למנהיגי ישראל
לדורותיהם להרוג חיילים. "מות 250 חיילים ישראלים אינו בגדר טרגדיה כלל
ועיקר. האבל והאובדן של נשותיהם, הוריהם וילדיהם — גם הוא נחשב כקליפת השום בתמונה
האסטרטגית הגדולה. אפשר להקריב אותם. חייהם הם אך אמצעי בידי ההנהגה הישראלית
להשגת מטרות התקפיות אימפריאליסטיות" בלה בלה בלה. כמובן שהדבר מוכיח את
ההיפך הגמור. הוא מוכיח את הרגישות הרבה לחיי חיילי צה"ל, ואת העובדה שגם
כאשר יש הסכמה מלאה על היעד, השיקול של מספר האבדות הוא שיקול מרכזי, ובמקרה הזה
השיקול המכריע, בהחלטה האם לבצע את הפעולה או לא.
עם זאת, נכון שלדיין הייתה נטיה לספסרות צינית במספרי הרוגים, ככלי לשכנע
את המנהיגים בעד או נגד פעולה צבאית. כאשר דיין, כשר הביטחון, התנגד לשחרור הגולן,
בניגוד לדחיפתם של ראש הממשלה אשכול והרמטכ"ל רבין, הוא איים באלפי הרוגים...
הוא ידע שזה איום סרק, אבל לא היה אכפת לו. הוא אף הציע לעקור את יישובי הגבול עם
סוריה ולהעביר אותם 20 ק"מ מהגבול. (וכעבור שעות אחדות שינה את דעתו, ובלי
למצמץ, לפחות באחת מעיניו, הורה לאלוף הפיקוד לפעול, ולא טרח לעדכן את ראש הממשלה
והרמטכ"ל).
* חיים בטיול – "אתם
חיים בטיול!" אומרים לנו תדיר אורחינו מהמרכז. טוב, זה די ברור שמי שבא לטייל
בגולן אינו יכול שלא להתפעם מהנוף הגולני עוצר הנשימה. אבל אנחנו?! הרי אנחנו
רגילים. אנו חיים כאן. זאת השגרה. אפשר להתפעל מן השגרה? תתפלאו, אבל כן. גם אחרי
33 שנים, 365 יום בשנה, העין אינה שבעה מן הנוף הגולני המשכר, במיוחד לנוכח העובדה
שאחד המאפיינים שלו הוא ההשתנות לאורך עונות השנה.
* ביד הלשון
* אקוויוולנט – זכויות היוצרים להברקה הזאת שייכות לעוזי דיין:
אין כל סיבה להשתמש במילים לועזיות, כי לכל מילה לועזית יש חלופה
אקוויוולנטית בעברית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
