הבלוג של אורי הייטנר

מזמור כד הוא מזמור חגיגי, היסטורי, חד פעמי, המנוני – מזמור המלווה לכאורה את כניסת ה' לבית המקדש. "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד". וכדי להסיר ספק, שואל המשורר שאלה רטורית: "מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?" והוא ממהר להשיב עליה: "יְהוָה צְבָאוֹת הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד".

אולם בעיניי חשוב ומעניין הצד האנושי, לא האלוהי, של האירוע. המשורר שואל גם מי האדם שראוי לעלות להר ה' ולשמש בקודש. "מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה? וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ?" וכאן התשובה מעניינת מאוד, ומזכירה את דברי המשורר בתהלים טו, עת השיב על שאלתו: "יְהוָה, מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ? מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ?" בשני המקרים התשובה דומה במהותה, ובשני המקרים לא פחות מעניין מי אינו מוגדר כאיש שיעלה בהר ה' וישכון בהר קודשו.

בשני המזמורים, לא מופיע ולו ברמז, במילה ובחצי מילה, דבר הקשור לפולחן, למצוות שבין אדם למקום. לא קורבנות, לא תפילה, לא חיים על פי שולחן ערוך, לא שמירת כשרות, לא שמירת שבת. כל אלה – כבודם במקומם מונח, ואין לזלזל בחשיבותם, אולם הם אינם העיקר. לא בכך נבחן אדם. יכול אדם לקיים בדבקות ובקפדנות את כל אלה, ולהיות נבל. בשני המקרים נבחן האדם בסגולותיו המוסריות והערכיות.

ובכן "מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה? וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ?" מיהו איש המעלה היהודי, מיהו המודל לחיקוי, מיהו המופת שעליו ראוי לחנך דורות של יהודים?

נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי, וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה.

בראש ובראשונה, מעל הכל, אנו מצפים ממנו להיות נְקִי כַפַּיִם. זה הדבר החשוב ביותר. יש מי שבוחרים לצטט דווקא את מאמר חז"ל על מי שנושא מאחוריו קופה של שרצים, כמי שראוי שנעמיד כפרנס על הציבור. אומרים זאת אלה הרוצים לטהר כל שרץ הקשור לפרנס שבו הם תומכים.

נדמה לי שהיהדות מציעה בפרק זה מודל ראוי יותר: בראש ובראשונה כפיים נקיות. מנהיג, יהיה זה מנהיג פוליטי או רוחני, חייב לשמש דוגמה ומופת, בראש ובראשונה בניקיון כפיו. ודוק – אין הוא נדרש רק לא להיות מורשע בפלילים. הרף שהמזמור מציב בפני דמות המופת גבוה הרבה יותר מן הסף הפלילי, אך מצד שני, הוא גם לא על אנושי, לא בשמים הוא – להיות נְקִי כַפַּיִם.

להיות בַּר לֵבָב. אך לא די בכך שידיו תהיינה נקיות, כלומר שלא תדבק בו שחיתות, אלא שגם לבו יהיה טהור ונקי; כלומר שמחשבותיו ומאווייו יהיו לטובה, יכוונו לשליחותו ולא יוטו לאינטרסים צרים וזרים.

אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי, ומן הסתם הכוונה היא לנפשו, בגוף שלישי. מי שמשאת נפשו אינה הבל, ריק, שקר ורוע.

וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה – אדם ישר והגון, ששבועותיו אמת, דרך חייו אמת, המתרחק מכל דבר מרמה והפרת אמונים.

* 929