הבלוג של אורי הייטנר

מזמור כה הוא תפילה אישית מאוד. המשורר מתפלל לאלוהים שינחה את דרכו, בהליכה בדרכי ה'.

התפילה כתובה כאקרוסטיכון, היא מסודרת על פי א"ב, החל ב"אֵלֶיךָ יְהוָה נַפְשִׁי אֶשָּׂא" וכלה ב"תֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי, כִּי קִוִּיתִיךָ". ובתווך חסרה האות קו"ף. אולי הפסוק אבד? מצד שני, אחרי האות החסרה מופיעים שני פסוקים הנפתחים באות רי"ש, כך שאולי זהו פיצוי של המשורר על כך שלא מצא את הדרך לפתוח פסוק מתאים המתחיל בקו"ף.

"תֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי" הוא סיום נפלא לתפילה. התום הוא השלמות, וכך מסתיים השיר באמירה שהתקווה של המשורר לאלוהיו וההדרכה האלוהית לדרכו, יביאו אותו לידי שלמות.

ופתאום, מפתיע פסוק נוסף. הפסוק שאחרי אחרון. מה האות שאחרי תי"ו? פ"א.

"פְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו".

מה נדחף לו הפסוק הזה? הוא גם אחרי הפסוק האחרון של האקרוסטיכון והוא שונה מכל המזמור, שהנו אישי מאוד ופתאום פסוק לאומי כל כך.

אני אדרוש דרך הפסוק הזה את חסרונו של פסוק הנפתח בקו"ף.

אחרי שהגיע המשורר לאות תי"ו וכתב על תֹּם וָיֹשֶׁר, הוא העביר מסר של תם ונשלם.

מסתבר שתם ולא נשלם. אין זו שלמות. הפסוק החסר הוא עדות לחוסר השלמות. הוא עדות לכך שמשהו פגום. משהו חסר. מה חסר? המרכיב הלאומי.

התפילה האישית כל כך אינה שלמה, אם היא מגיעה לידי אגוצנטריות, של אדם המתפלל רק על עצמו. מה חסר? ראיית המתפלל את עצמו כחלק מקולקטיב גדול יותר, כחלק מעם ישראל ונטילת אחריות להתפלל לא רק על עצמו אלא על עם ישראל כולו.

רק גילוי האכפתיות לעניין הלאומי, "פְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו", אפשר את השלמת השיר. ללמדך, שיהודי המנוכר לעמו, לארצו, למדינתו – הוא יהודי פגום.

* 929