* לא ראוי לחנינה – טוב עשה הנשיא כשדחה את בקשת החנינה של העבריין אהוד אולמרט, וזאת
משני טעמים. א. ה"מאיגרא רמה לבירה עמיקתא" אינה סיבה להקלה, אלא בדיוק
ההיפך. ממנהיג, מראש ממשלה, הציפיות גבוהות מאוד. עליו לשמש דוגמה אישית, להיות
דמות מופת, דמות מוסרית, ישרה. וכאשר ראש הממשלה הוא פושע, שהורשע בעבירות חמורות
כל כך, יש למצות אתו את הדין במלואו (אלא אם כן יוחלט לקצר את עונשו בגין התנהגות
טובה). ב. אולמרט יצא בזול. כל כך הרבה פעמים הוא הצליח לחמוק מעונש, כל כך הרבה
פעמים היתל במערכות החוק והמשפט ולבסוף גם נענש לקולא. בוודאי שאין מקום גם
לחנינה.
עם זאת, איני מקבל את המנטרה שהשמיע ריבלין ולא בפעם הראשונה,
ש"חנינה אינה ערכאת ערעור". בנימוק זה ניתן לדחות כל בקשת חנינה. חנינה
אינה ערכאת ערעור, אלא כלי של חסד ורחמים. מן הראוי להשתמש בו כלפי מי שיש סיבה
לרחם עליהם. אך בטח לא כלפי שועי ארץ, האנשים החזקים ביותר בחברה, שהיה להם הכל,
אך לא היה להם רסן והם ניצלו את מעמדם, עוצמתם ושררתם למטרות גניבה ושוחד.
* חסינות – האם לרב אויערבך, השולח צעירים חרדים לחסום כבישים ולשבש את החיים
במדינה, במאבק נגד הגיוס, יש חסינות מפני מעצר? על פי איזה חוק בדיוק?
* תחושה - התחושה (הרעה) שלי, היא שכחלון ימצמץ
ראשון.
* אין מנוס - חזרתי הביתה עייף והתיישבתי על הכורסה מול הטלוויזיה. לחצתי על השלט,
והדלקתי ערוץ 1. היה שם ראיון עם דוד ביטן. ממש לא התאים לי לשמוע ראיון עם דוד
ביטן, אז זִפְּזפתי לערוץ 2. הופיע שם דוד ביטן. אז זִפְּזפתי לערוץ 10. ומי
התראיין שם? צדקתם. דוד ביטן. התייאשתי מהטלוויזיה ועברתי לרדיו. גל"צ – דוד
ביטן. רשת ב' – ביטן. קול המוסיקה – דוד ביטן. התעצבנתי, כיביתי את כלי התקשורת,
וניגשתי, סר וזעף, למקרר. פתחתי את המקרר, ואת מי ראיתי שם? סורפרייז! דוד ביטן,
מיקרופון לפיו והוא ממשיך את הראיון.
כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי
הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב, וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ
הַנָּחָשׁ.
יש בליכוד 30 שרים וח"כים. למה היחיד שמדבר בשמם הוא דווקא העילג
ביותר? כנראה שהוא היחיד שמוכן לדקלם ללא בושה וללא כל ביקורת את דף המסרים של
נתניהו.
* מיהו שמרן? - שרת המשפטים איילת שקד מציעה לבטל את שיטת הסניוריטי בבחירת נשיא
בית המשפט העליון – שיטה שבה הנשיא הוא השופט הוותיק ביותר בעליון. אני תומך
בעמדתה. עם זאת, יש טיעונים נכבדים גם לדעה האחרת. אולם פשקוויל המערכת של
"הארץ" לא מתעניין באמת בנושא. אין הוא מציג את הטיעונים בעד הסניוריטי.
הטיעונים שלו הם ברמה של: "מסע
ההרס של שרת המשפטים, איילת שקד, בדרכה להחרבת מערכת המשפט עלה אתמול שלב"
ולכן "מול איומיה של שרת המשפטים צריכים להתייצב הכוחות השקולים הקיימים
עדיין בממשלה, בכל הנוגע לשמירה על עקרונות שלטון החוק".
כדאי לזכור, שאיילת שקד אינה שרת
המשפטים הראשונה שהגיעה למסקנה ששיטת הסניוריטי אינה טובה והציעה להחליף אותה.
ובין אלו שקדמו לה בהצעה זו, ניתן למנות את יוסי ביילין, חיים רמון וציפי לבני.
כלומר, לא הכל ניתן לשייך באופן אוטומטי ל"שמאל" ו"ימין".
ניתן ואף רצוי לאפסן לשעה קלה את הפרנויה וה"אוי אוי אוי" ולקיים דיון
ענייני על תוכן ההצעה.
מי שהיטיב לעשות כן, הוא יוסי ביילין,
במאמר בעד הצעתה של שקד ב"ישראל היום", תחת הכותרת "לבחור את השופט
המתאים ביותר". כמה ציטוטים מן המאמר: "מי שצריך למלא את התפקיד הוא
האיש או האישה המתאימים ביותר, ולא מי שצבר ותק של יום אחד יותר מזולתו... שלום
הבית בקרב השופטים חשוב, אבל התחרות ביניהם לא תזעזע את בית המשפט, כפי שתחרות על
הרמטכ"לות בין האלופים אינה מזעזעת את המטכ"ל. ובאשר לטענה שהדבר עלול
להשפיע על פסקי הדין: זו הפללה עצמית הפוגעת בשופטים שלא בצדק, שהרי חזקה עליהם כי
גם אם יתחרו על תפקיד הנשיא, לא יעשו שקר בנפשם כדי למצוא חן בעיני חברי
הוועדה".
מעניינת ההגדרה "שמרנים"
בחלוקה האוטומטית בין המחנות. שיטת הסניוריטי, שהגיונה הוא כבוד לניסיון ולחכמת
זקנים, היא התגלמות השמרנות, ואילו בשיח הדיכוטומי דווקא הגורמים המוגדרים
(ומגדירים את עצמם) כשמרנים נוטים להתנגד לה.
* מגדיר מחדש את המילה "הזוי" - בתקופת המאבק על הגולן, הרביתי להשתתף בפאנלים ורבי שיח על עתיד
הגולן. היו כמה בני פלוגתא די קבועים שנצבו מולי – בהם כאלה שהערכתי, ואחרים
שסלדתי מהם.
דוגמה ליריב שהערכתי הוא רן כהן. ראשית, כי הוא יריב אינטליגנטי ורהוט
ולכן מאתגר. שנית, כי חשתי שיש בינינו בסיס משותף, שפה משותפת. עם כל המחלוקות
המדיניות חשתי שכאשר אני מדבר על ציונות, על התיישבות, על ביטחון, הוא מבין על מה
אני מדבר ואלה דברים שמדברים אליו. שלישית, כי הוא לא היה אובססיבי. הוא סבר
שנסיגה מהגולן היא מחיר שיש לשלם למען שלום עם סוריה, אבל הוא לא רייר כאשר התקרב
לאפו ריח משאיות הגירוש. עצם הנסיגה והעקירה לא היו משאת נפשו.
דוגמה ליריב שסלדתי ממנו הוא מוסי רז. הנ"ל היה אובססיבי לנסיגה
מהגולן עד טירוף. חשתי שהוא רוצה בהסכם שלום עם סוריה, כי זאת הדרך למסור את
הגולן. השנאה שלו לגולן, להתיישבות, למתיישבים העבירה אותו על דעתו. בנוסף לכך,
איך נגדיר זאת בעדינות? הוא והאמת כבר אז לא. בעיה שלישית, היא המשיחיות. משיחיות
השלום שלו הייתה כל כך בלתי רציונלית, כל כך מנותקת מקרקע המציאות, שזה היה מביך.
שום פקפוק בהזיה המשיחית שמולנו עומד שכן שמשאת נפשו היא אהבה, אחווה, שלום ורעות,
והוא נתקל מולו בסרבן שאינו מוכן להחזיר את הגזילה, שברגע שיחזיר יזכה בשלום קוסמי
נצחי.
חלפו שנה שנתיים עשרים, קרו מאז כמה דברים במזרח התיכון. אך זה השפיע
עליו?
הנה פוסט לדוגמה שהוא העלה בפייסבוק, שיכול להגדיר מחדש את המילה
"הזוי".
הוא מתחיל כך:
מצרים – כן.
עיראק – כן.
ירדן – כן.
לבנון – כן.
ערב הסעודית – כן.
וכך הולכת הרשימה ומתארכת ובסופה שורת המחץ: "22 מדינות קוראות
לשלום 15 שנה. ממשלה אחת מסרבת".
הכי מצחיקה הייתה השורה ה-11.
סוריה – כן.
כן, כן, חברים. סוריה. סוריה מציעה שלום לישראל וישראל מסרבת. סוריה
מאוחדת ומלוכדת סביב מטרתה הגדולה, שלום עם ישראל. אבל ממשלה אחת מסרבת.
סוריה. מדינה? עוד מעט הוא יכתוב שיש גם מדינה שקוראים לה לוב. ועוד
מדינה שקוראים לה עיראק. בעצם... כן, גם
לוב. גם עיראק...
* המפא"יניקיוּת שלא הכרתם – אני חוקר את ראשית ההתיישבות בגולן, ומגלה במחקרי תופעה מעניינת.
היום, כשאנו חוגגים יובל להתיישבות בגולן, יש בגולן 33 יישובים ישראליים. שליש (!)
מהם עלו לקרקע בשנה וחצי הראשונה להתיישבות. חלוצי מרום גולן, בכור יישובי הגולן,
עלו לגולן חמישה שבועות בלבד אחרי שוך הקרבות. 11 יישובים בגולן בשנה וחצי! זה
בערך הזמן שממתינים היום לרישיון להרחיב מרפסת...
זה לא ממש מסתדר עם המיתוס על המנגנון המפא"יניקי המנופח, השמן,
המסואב, המסורס ובעיקר המסרס, ההורג כל יוזמה, כל יזם, כל יזמות. כך, למשל, כתב
מייקל אייזנברג בגיליון הראשון של "השילוח": "... ניסו ראשיה של
מדינת ישראל לאורך שנותיה הראשונות לכונן מדינה בירוקרטית, שהכוח מרוכז בה בידי
הפקידות ובידי אליטות מצומצמות אשר אמורות לנהל את חייהם של שאר אזרחי המדינה באופן
ריכוזי ותבוני. מנגנונים מייצבים נועדו לצמצם את השינויים והתמורות בחייהם
הכלכליים של פרטים, ולהבטיח חיי בינוניות יציבה מן העריסה אל הקבר, מבית הספר
העממי ועד לפרישה ממקום העבודה הקבוע עם שעון זהב. הביורוקרטיה החדשה באה להחליף
... את היוזמה והגמישות שאפיינו את העם היהודי" וכן הלאה וכן הלאה.
הבל ורעות רוח. כאשר אני משווה את ההתנהלות בתקופה שאותה אני חוקר
לתקופה שבה אנו חיים, אחרי ארבעים שנות כלכלה חופשית, אני יכול לקבוע חד משמעית,
שביחס להיום, אז היו כמעט אפס בירוקרטיה, כמעט אפס רגולציה וכמעט אפס משפטיזציה.
נכון, השלטון היה ריכוזי. אך הוא היה מוכוון מטרה ונחוש למלא את
המשימה. ראש הממשלה לוי אשכול נתן את הטון, סגנו ויו"ר ועדת השרים להתיישבות
יגאל אלון החרה החזיק אחריו והם העבירו לכל הדרגים את המסר שעומדת בפנינו משימה
ציונית גדולה וחשובה, ואנו מתמסרים אליה. נכון, במחלקה להתיישבות היה מנגנון גדול,
אך הוא לא היה מנופח ומסואב, אלא הוא היה צבא של אנשי מקצוע מסורים, דרוכים
ויעילים, בעלי כושר ביצוע מעולה ונחישות לעמוד במטרה.
אם הדרך לביצוע המשימה מחייבת לעתים לכופף את הכללים, לעקוף את
המעקשים, לקפוץ מעל לגדרות, לשבור קירות או לטפס מעליהם, לעגל פינות – יש לעשות
זאת, כי הכללים נועדו לשרת את המטרה ולא להיפך. זאת הרוח שנשבה מראש הממשלה ומטה.
וכל המערכת הזאת פגשה מולה יוזמה אדירה מלמטה, של צעירים, רובם בני
קיבוצים, חדורי אמונה ושליחות, שהיו כור גרעיני של אנרגיה ציונית התיישבותית
מתפרצת, הר געש של יזמות, יצירתיות וחלוציות.
יחד הם חוללו מהפכה.
אז בפעם הבאה שיספרו לכם שמפא"י זה מנגנון בירוקרטי מסואב,
כמתואר בהומורסקות של קישון, והמתנה של שנים לקו טלפון, אני מציע שקצת תטילו ספק
ב"נראטיב" הזה, ותנסו לשער האם הניצחון המדהים בתש"ח, קליטת העליה
הגדולה, יישוב הגליל והנגב, הניצחון בששת הימים וההתיישבות לאחר המלחמה הולמים את
המיתוס.
* מכבד את התנגדותו - מי שמתנגד לקיומן של מדינות לאום יוונית, איטלקית, רוסית, צרפתית,
פולנית והולנדית, כי הוא מתנגד עקרונית למדינות הלאום - אני מכבד את התנגדותו לקיומה
של מדינת לאום יהודית, אף שאני חולק עליו מכל לכל (כי אני בעד מדינת לאום
ליוונים). אבל מי שתומך במדינות לאום, זולת מדינת הלאום של העם היהודי, הוא סתם
אנטישמי. גם אם הוא יהודי. וגם אם הוא מדקלם כל מיני הבלים על
"אתנוקרטיה", "עליונות אתנית", "אפרטהייד" ושאר
ירקות.
* קצת פרופורציות - הצהובון הבריטי "דיילי מייל" פרסם כתבת שער סקסיסטית, שבמרכזה
תמונה של ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי יושבת לצד ראש ממשלת סקוטלנד ניקולה סטרג'ן, שתיהן לובשות חצאיות מעל הברך,
והכותרת והמסר הוא ששאלת הברקזיט לא כל כך מעניינת. מעניינת יותר השאלה למי
מהשתיים רגליים חטובות יותר.
הכתבה עוררה סערה רבתי בבריטניה. המסר
המרכזי של הסערה, היה שהנה, גם ב-2017 עדין אנו חברה שוביניסטית, השופטת מנהיגות
על פי מראה הרגליים שלהן וכו' וכו'.
אין ספק שמדובר בכתבה דוחה ומגונה. אבל
באמת? זה הביטוי למעמד האישה בבריטניה ובמערב ב-2017? הכתבה הזו משמעותית יותר מן העובדה שראש ממשלת בריטניה וראש ממשלת
סקוטלנד הן נשים? היא משמעותית יותר מן העובדה שב-38 השנים האחרונות, למעלה משליש
התקופה הונהגה בריטניה ביד רמה בידי נשים? היא משמעותית יותר מן העובדה שבראש
המדינה החשובה והחזקה ביותר באירופה, גרמניה, ניצבת אישה כבר 12 שנים? נכון, זו
כתבה מכוערת, אבל... קצת פרופורציות.
אגב, האם התקשורת בישראל אינה מתעסקת בצבע שערותיו של ראש הממשלה
הגבר?
* התקבלתי? – במגזין "ישראל היום" התפרסמו מאה שאלות ידע כללי
שהמועמדים לשירות בגל"צ נדרשו להשיב עליהם. עניתי נכונה על 91 שאלות (ולא
ניסיתי לנחש את ה-9 שלא ידעתי). התקבלתי? וב"הארץ" הוצגו 25 שאלות של
מבחני קבלה לקורס מורי דרך. פתרתי 18 שאלות. התקבלתי? אגב, בני אסף, תלמיד יב,
הביס אותי. הוא פתר 19.
* ביד הלשון
שמנה וסלתה – הביטוי "שמנה וסלתה" מופיע בפרשת השבוע, פרשת
"ויקרא". "וְנֶפֶש
כִּי תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לה', סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ
שֶמֶן... וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא
קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ...".
מה אנו מבינים מן הפסוק? ראשית, שהביטוי המקורי אינו שמנה וסלתה, אלא
סלתה ושמנה. שנית, שבמקור אין המדובר במטפורה, אלא בתיאור מעשי של המנחה; היא
עשויה סולת ושמן. אגב, במילה "סָּלְתָּהּ" – הקמץ בסמ"ך הוא קמץ קטן, ונכון לקרוא אותו
כ"סוֹלתה".
פירושו של צירוף המילים כפי שהתקבע בשפה העברית לאורך הדורות, הוא
המיטב שבמיטב בקרב הציבור; האליטה, העידית, הסיירת.
ואין לכתוב סלטה ושמנה, כי מדובר בסולת ולא בסלט. ואין לכתוב סלתא
ושמנא, כי הביטוי הוא בעברית ולא בארמית.
* "חדשות בן עזר", "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
