הבלוג של אורי הייטנר

מזמור כט, שאותו אנו קוראים בתפילת קבלת שבת, הוא שיר הלל לגדולת ה' ועוצמתו, כפי שהיא מתגלית בעולם.

הפתיחה מעניינת: "הָבוּ לַיהוָה כָּבוֹד וָעֹז". הָבוּ לַיהוָה כָּבוֹד – זה מובן. אך מה פירוש "הָבוּ לַיהוָה עֹז"? אלוהים זקוק לנו כדי לקבל עוז? הרי הוא עצמו מקור העוז והעוצמה. ובכן, כן. עובדה, כך כתוב שחור על גבי מזמור. כלומר, מערכת האמונה אינה חד סטרית, שיש בה צד אחד מעניק (או לא) וצד אחד מקבל (או לא). להיפך, יש כאן הדדיות. יש אחריות לאדם. כדי שיוכל לקבל תעצומות מן האלוהים, הוא צריך להעניק תעצומות לאל. כלומר, מי שאין לו תעצומות נפש, מי שאין לו עוז רוח, מי שאין לו חוסן נפשי – גם אלוהים לא יוכל לעזור לו.

****

המזמור מתאר את עוצמתו של האלוהים דרך פעולתו על הטבע. וכיצד פועל האלוהים בטבע? באמצעות קולו. קול ה' הוא המחולל את המהפכות.

קוֹל יְהוָה עַל הַמָּיִם

אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים

יְהוָה עַל מַיִם רַבִּים.

קוֹל יְהוָה בַּכֹּחַ,

קוֹל יְהוָה בֶּהָדָר.

קוֹל יְהוָה שֹׁבֵר אֲרָזִים

וַיְשַׁבֵּר יְהוָה אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן.

וַיַּרְקִידֵם כְּמוֹ עֵגֶל,

לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן - כְּמוֹ בֶן רְאֵמִים.

קוֹל יְהוָה חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ.

קוֹל יְהוָה יָחִיל מִדְבָּר,

יָחִיל יְהוָה מִדְבַּר קָדֵשׁ.

קוֹל יְהוָה יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת

וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת

וּבְהֵיכָלוֹ - כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד.

****

לְבָנוֹן וְשִׂרְיֹן – הלבנון אינו מדינת לבנון, אלא הר הלבנון, המשכו מצפון של הגליל העליון, הר רם ונישא. השִׂרְיוֹן הוא אחד משמותיו של החרמון (והיום שמו של אחד מרכסי החרמון). החרמון והר הלבנון האדירים הם סמל לעוצמה. אולם אלוהים, בכוחו, בקולו, יכול להרקיד אותם.

****

בשירו "ברכת עם" ("תחזקנה"), שהיה להמנונה של תנועת העבודה, חוזר ביאליק לתיאור מן הפרק. הוא ממשיך את התיאור הפלאי של קול ה' המרקיד את הלבנון והשריון.

בשירו, קולות ה' מפוצצים את ראשי ההרים. וזאת לשם מה? כדי לעורר את עם ישראל לפעולה.

עַד נִשְׁמַע מֵרָאשֵׁי הֶהָרִים מִתְפּוֹצְצִים

קוֹלוֹת אֲדֹנָי הַקֹּרְאִים: עֲלוּ!

בניגוד למסורת הפאסיבית של המתנה בגלות לגאולה נסית, בבוא המשיח, קורא הנביא ביאליק לעם ישראל לשמוע את קולות ה' מראשי ההרים המתפוצצים, הקוראים לו לקום ולעשות מעשה, לעלות לארץ ישראל. קולות ה' נותנים עוז לעמו. האם העם יבין את האות?

****

יְהוָה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן, יְהוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.

המזמור מסתיים בתפילה לשלום. המשורר מתפלל לאלוהים שיברך את עמו בשלום. השלום הוא ברכה גדולה. אבל הוא מותנה בפסוק שקודם לו, המדבר על עוז.

העוז, העוצמה, הביטחון, הם תנאי לשלום. קיומו של שלום אפשרי רק מתוך עוצמה. רק מתוך ביטחון.

לעולם לא נסכים לשלום תמורת פירוקו של צה"ל. פשוט, כי שלום כזה יתמוטט מיד.

באותה מידה אל לנו להסכים לשלום ללא גבולות בני הגנה.

היום ברור מה היה קורא אילו, חלילה, נשמענו למשיחי השקר, שהציעו לוותר על הר שריון ועל הגולן, מתוך אשליה שהדבר יביא ל"שלום". היום ברור שגבולות בני הגנה, המעניקים עוז למדינת ישראל, הם תנאי הכרחי לכל הסכם שלום.

* 929