הבלוג של אורי הייטנר

"פרשת 2000" והמו"מ המרתוני בין נתניהו ומוזס על העסקה המושחתת, מאירה בזרקור על הבעייתיות בעיתונות המסחרית. זו עיתונות המוכפפת לאינטרס עסקי של טייקונים. אנו יכולים לראות את "ידיעות אחרונות" ו- ynetמגויסים בכל כוחם ועוצמתם לאג'נדה של "רק לא ביבי", תוקפים אותו בארסיות ערב בחירות, יוצרים ערב בחירות שטיפת מוח של הצגת ישראל כמדינת עולם שלישי נחשלת בעוד ועוד ועוד כתבות העולות לשידור ב-ynet מידי שעה, מעצימים את כל יריביו של נתניהו, מימין ומשמאל, ו"מפנקים אותם". באותה שעה, בציניות מקפיאת דם, אותו טייקון דן עם מושא מסעו הארסי על עסקה מושחתת, על פיו עיתונו והאתר שלו יעשו סיבוב פרסה, "יפנקו" אותו וימררו את חיי יריביו, וכהוכחה – עושה מיני קמפיין שלילי נגד בנט. התמורה – יצירת תנאי מונופול לאותו טייקון, באמצעות פגיעה במתחרה שלו.

ראינו גם איך אותו טייקון מגייס ח"כים ושרים ובתמורה לפינוק תקשורתי, מדרבן אותם לחוקק חוק אנטי דמוקרטי דורסני שנועד לחסל את המתחרה שלו – "חוק ישראל היום". הרי ברור שכל הקשקושים על כך שזו חקיקה נגד "תנאי החינם" הם הבל ורעות רוח. זהו בסך הכל תירוץ בניסיון של טייקון א' לפגוע בטייקון ב', המתחרה שלו. מבחינת מוזס, החוק יכול היה להיות חוק האוסר על קיומו של עיתון ששמו הפרטי מתחיל באותו יו"ד ושם המשפחה שלו מסתיים באותו מ"מ סופית.

לא. איני טוען שכל טייקוני התקשורת הם ציניים ומושחתים כנוני מוזס. אבל גם ראינו כיצד נוחי דנקנר משתלט על כלי תקשורת כדי שבמסווה של פעילות עיתונאית הוא ישרת את עסקיו. וראינו את קשר השתיקה של עמיתיו הטייקונים בכל הנוגע למעלליו המושחתים והפליליים, שנחשפו במשפטו. ועוד לא ראינו כלי תקשורת פרטי, שערך תחקיר כלשהו על עסקי בעליו, או שתיאר באופן אובייקטיבי ושקוף פרשיות הקשורות לבעליו. אנו רואים כיצד "הארץ" נושא את דגל השקיפות. האם אי פעם ראינו בעיתון זה קמצוץ של שקיפות באשר לעסקי משפחת שוקן? בכל הקשור אליהם, כל שראינו הוא את דגל העכירות.

האם שכחנו את פרשת נמרודי? באותם הימים, מי שקרא את הדיווחים ב"מעריב" – עיתונו של נמרודי, על פרשיות השחיתות שלו, נחשף להיפוכו המוחלט של המידע שסיפר בנדון מתחרהו – "ידיעות אחרונות". בשני המקרים, השיקול היה עסקי נטו.

כך בתקשורת הפרטית המודפסת. כך גם בתקשורת הפרטית המשודרת. ועם זאת, אם מישהו מבין מן הדברים שכתבתי עד כה, שאני נגד תקשורת מסחרית, אין הוא אלא טועה. לא זו בלבד שאני בעד תקשורת כזאת, אני גם בעד ריבוי ערוצי תקשורת רבים. התנגדותי לחוק "ישראל היום" לא נבעה מהערכה רבה לעיתון שיש לי עליו ביקורת רבה (גילוי נאות – אני כותב בו). באותה מידה הייתי מתנגד לחוק דומה נגד "הארץ", שביקורתי עליו חריפה אף יותר. אני מאמין בחופש העיתונות ובריבוי ערוצים, וכל ביקורתי על התקשורת, שאותה אני מרבה לבטא בכתיבתי, נובעת דווקא מאמונה זו, ולכן סגירה, צמצום או הצרת צעדיה היא בעיניי פגיעה בדמוקרטיה.

אולם מתוך ההבנה הריאלית את הבעייתיות של התקשורת המסחרית, אני מאמין בחשיבות הרבה, הקריטית לחברה דמוקרטית, של שידור ציבורי, ממלכתי, שהאינטרס שלו הוא טובת הציבור ולא טובת עסקיו של טייקון זה או אחר. ובלבד שיהיה זה שידור ממלכתי באמת, ולא שידור הכפוף לשלטון.

אני בעד תחרות חופשית בתקשורת, אבל אני מודע גם למגרעותיה ומכשלותיה. האם טחו עינינו מלראות את ההשחתה שגורם לו מולך הרייטינג, שמדרדר אותנו לזוועות כמו "האח הגדול", "המרוץ למיליון" ו"הישרדות"? תכניות הפורטות על היצרים הנמוכים ביותר שלנו, כמו יצר הפרסום, יצר המציצנות ורדיפת הבצע, כדי לגרוף הון וכדי לשטוף את מוחותינו באידיאולוגיית הג'ונגל?

הרי מהו המסר של התכניות הללו? אין זה מסר של סולידריות חברתית, למשל. המסר של "הישרדות" הוא חוק הג'ונגל – כולם מרמים את כולם, דופקים את כולם כאשר המטרה של כל אחד הוא לדחוף את כל עמיתיו מן הרפסודה לים שורץ הכרישים כדי להישאר לבדו לבדו כמנצח. זה מסר אידיאולוגי.

אלמלא הרגולציה, כל הערוצים המסחריים היו רק "האח הגדול". האם איננו מבינים את הצורך הקריטי בערוץ ממלכתי, שאינו עבד לרייטינג ולא לאינטרסים של בעלי הון, שיכול ליצור יצירה טלוויזיונית כמו "עמוד האש", "תקומה", "והארץ הייתה תוהו ובוהו" ו"הרמטכ"לים" שמייצר ערוץ השידור, אפילו בימים אלה, כשהוא מרוט, חבוט וחבול לאחר שנושל מנכסיו? זהו אינטרס ציבורי ממדרגה ראשונה – מחסום של איכות מפני ההתבהמות.

****

הבעיות ברשות השידור ידועות. הרשות הסתאבה לאורך השנים. "קול ישראל" הוא רדיו מצוין, אך הטלוויזיה לוקה בחסר ואין בה יכולת להציב חלופה טובה דיה לזבל ולהבל של הערוצים המסחריים.

תמכתי מאוד ברפורמה ברשות השידור עליה החליטה הממשלה בהסכמה עם הרשות ועובדיה לפני שנים אחדות. אולם עוד בטרם בוצעה, החליטה אותה ממשלה על החרבת רשות השידור והקמת תאגיד השידור הציבורי. התנגדתי להחלטה, כי סברתי שיש להשאיר את רשות השידור בכפוף לרפורמה. אולם משההחלטה התקבלה ויצאה לדרך, רציתי מאוד בהצלחת התאגיד והאמנתי בו.

אולם לאחר שראש הממשלה ביצע וידוא הריגה לרשות השידור הוא שלח את נער השליחויות שלו דוד ביטן לפעול לסגירת התאגיד. לביטן אין כל עכבות לבצע את השליחויות הבזויות ביותר של נתניהו. אין לו שום בעיה להישיר מבט למצלמה, ומבלי למצמץ לדקלם את הטקסט שהוא אינו יודע מה דעתו של נתניהו בנושא, אבל הוא מקווה שהוא יצליח לשכנע אותו לסגור את התאגיד. גם אין לו כל בעיה ללהק את התפקיד הציני של מי שמנסה להציל את רשות השידור ולשגר לעבר המצלמות דמעות תנין על גורלם של עובדי רשות השידור. ובשלב מסוים הוסרו המסכות ונתניהו עצמו עזב הכל ונכנס למתקפת אמוק אובססיבית להרס התאגיד. ועכשיו הוחלט על הקמת תאגיד חדשות חדש, הכלאה של רשות השידור והתאגיד, כשללא ספק המטרה של נתניהו, שלמענה אין לו כל בעיה לשפוך מיליארדים, היא להקים גוף שימות טרם לידתו ויספיק בדרך להרוג סופית הן את רשות השידור והן את התאגיד. לא בטוח שהוא יצליח במזימה. אני מקווה שלא. אך זו מזימתו.

****

מי שרוצה לדעת מה דעתו של נתניהו, מוזמן לקרוא מה כותבים ברשתות החברתיות חסידיו השוטים. מה כותבים מעריציו, הסוגדים לו; אותם שיוצאים למסעות ציד מכשפות, שיימינג והסתה כלפי מי שנתניהו מפנה לו כתף קרה (ריבלין, יעלון, סער); אותם שתומכים ללא עוררין בכל גחמה שלו, תהיה הזויה כאשר תהיה; האנשים השוכבים על הגדר כדי להצדיק אותו בפרשיות המתנות, מוזס, שרה וכו' כשהם נעדרי חוש ביקורת אזרחי מינימלי; אלה שמשוכנעים שהבחירות האחרונות הוקדמו בצדק כיוון שהיה "פוטש נגד נתניהו" ותמכו ללא סייג גם בהליכה עד הסוף, גם לבחירות חדשות, בשל אובססיית התאגיד של נתניהו.

ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו. אותם חסידים שוטים, לא דקלמו את הסיסמאות על "הצלת רשות השידור" ולא הזילו דמעות תנין על גורל עובדי הרשות. את התפקיד הזה הם השאירו לנער השליחויות.

הם המשיכו לכתוב נגד רשות השידור, נגד עובדי רשות השידור ונגד עצם קיומו של שידור ציבורי. הם יודעים היטב למה חותר נתניהו, והם מבטאים בדיוק את מה שהוא חושב, גם כאשר פומבית הוא אומר את ההיפך ונער השליחויות שלו מדקלם את המסר הפומבי.

****

למה נתניהו רוצה לחסל את השידור הציבורי?

סיבה אחת היא אידיאולוגית. הוא מאמין בהשקפת העולם הליברטיאנית של צמצום המדינה למינימום ולכן הוא נגד כל דבר ציבורי, כולל תקשורת ציבורית.

אני מתנגד בתוקף לאידיאולוגיה הזאת, אך מכבד אותה.

אלא שהאידיאולוגיה משנית במקרה הזה. האובססיה של נתניהו לנושא התקשורת חזקה מכל אידיאולוגיה. ב"ג בחר להיות ראש הממשלה ושר הביטחון, מתוך גישה על פיה ענייני הביטחון הקיומי של המדינה צריכים להיות בידי ראש הממשלה. נתניהו בחר להיות ראש הממשלה ושר התקשורת. או ליתר דיוק שר התקשורת וראש הממשלה. וגם כאשר נאלץ לוותר על תיק התקשורת, הוא הציב שם כעציץ את צחי הנגבי, והוא ממשיך להיות שר התקשורת וראש הממשלה.

נתניהו מתנגד אידיאולוגית לשידור ציבורי, אך לא היה מהסס להקים שידור ציבורי חזק, אם יהיה שידור צייתני שישרת אותו. נתניהו תומך אידיאולוגית בתקשורת פרטית חופשית, אך אין לו קושי לפעול להצרת צעדיה ולהתערבות בולשביקית בניהולה, גם באמצעות חקיקה דרקונית, כדי שתשרת אותו. נתניהו חש רדוף ומתנהג כחיה פצועה, בכל הקשור לתקשורת. האובססיה הזאת חזקה אצלו מכל. הוא מוכן להקריב את כל הישגיו, ויש לו ולממשלתו הישגים מרשימים בתחומים רבים, על מולך האובססיה הזאת. מיסטר ביבי הוא האויב הגדול ביותר של ד"ר נתניהו. 

* "חדשות בן עזר"