הבלוג של אורי הייטנר

מזמור ל הוא תפילת הודיה של המשורר, שהחלים ממחלה שסיכנה את חייו. בחוליו הוא התפלל לישועה, ולאחר שנושע הוא נושא תפילת הודיה.

הוא מספר, בין השאר, על הנימוק ההגיוני שבו ניסה לשכנע את אלוהים שלא כדאי לו להמיתו. במותו, אלוהים יאבד מתפלל. "מַה בֶּצַע בְּדָמִי, בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת? הֲיוֹדְךָ עָפָר?    הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ?" מי יתפלל אליך אם אמות – העפר המכסה אותי? ואללה. אותי הוא שכנע.

כנראה גם את אלוהים. עובדה.

ובדברי השבח לאחר ההחלמה, מופיע אחד הפסוקים היפים בתהילים: "הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי". כבר הייתי על סף הספדים, וכעת אני במצב של מחול. את מקום ההספדים בהלווייתי, יתפסו הריקודים במסיבת ההודיה עם החלמתי. איזה אושר!

****

"הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי" – זהו תיאור המתאים לסיפור התקומה של עם ישראל. שלוש שנים לאחר שהעם היהודי כמעט הוספד, הוא הקים את מדינתו במולדתו. "שירי עיר היונה", האפוס הגדול של תקומת ישראל, מיטיב לתאר זאת.

אולם השימוש של אלתרמן בפסוקים אלה, הוא דווקא בכיוון ההפוך.

במזמור ל נאמר:

אֵלֶיךָ יְהוָה אֶקְרָא, וְאֶל אֲדֹנָי אֶתְחַנָּן. מַה בֶּצַע בְּדָמִי, בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת? הֲיוֹדְךָ עָפָר? הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ? שְׁמַע יְהוָה וְחָנֵּנִי, יְהוָה הֱיֵה עֹזֵר לִי. הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי, פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה.

לאן לוקח אלתרמן את הפסוקים הללו? בשיר "חֻפַּת יָמִים", מתוך "שירי עיר היונה", הוא משתמש במילים הללו בהיפוך.

וּבְעוֹד אָנוּ יוֹרְדִים אֶל תּוֹךְ מָדוֹר תַּחְתּוֹן

הַטַּחַב וְהַדְּחָק קִדְּמוּנוּ כְּבוֹר שַׁחַת,

וְהַשִּׂמְחָה, כִּי כְבָר הִגַּעְנוּ עַד הֲלֹם,

קָרְעָה אֶת שִׂמְלוֹתֶיהָ וַתִּהְיֶה לְפַחַד.

זהו תיאור נקודתי, בתוך הסיפור הגדול של גאולת העם וגאולת הפרט. בדרך לגאולה, בהעפלה לארץ ישראל. החוויה היא קשה. המעפילים עלו בשמחה לספינה הלוקחת אותם לארץ ישראל, אך נקללו לסבל ולקושי הרב בירכתי הספינה, שהירידה אליה היא כירידה לבור שחת. ובסיטואציה הזאת, השמחה קרעה את שמלותיה, והפכה באחת משמחה לפחד.

בהמשך "שירי עיר היונה", כשהמשורר מתאר את תקומתו של עם שקם מעפר, הוא שב למילות מזמור ל, הפעם באופטימיות גדולה.

כּדְבָר יוֹם בְּיוֹמוֹ, לִפְנוֹת חֹשֶׁךְ,

מְאִירִים פַּנָּסִים שֶׁל יוֹם חֹל

רִיב וּשְׂחוֹק וְתוּגוֹת וָאֹשֶׁר

וּמְלָאכוֹת שֶׁעָלוּ מִשְּׁאוֹל.

את החגיגה הגדולה, המחול הגדול, של התקומה, חוגגים מי שעלו זה עתה מן השאול. "יְהוָה, הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי".

* 929