היי / עילי
בוטנר ו"ילדי החוץ"
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים" 3.4.17
השיר שאשמיע היום הוא שירם של עילי בוטנר וההרכב המחודש של להקתו
"ילדי החוץ" – "היי". בדרך כלל איני נוהג להשמיע שירים ממש
חדשים. אני מעדיף לתת להם קצת להתיישן, קצת להרגיל אליהם את האוזן. אבל בשיר הזה
התאהבתי מהאזנה ראשונה. ואולי נכון יותר לומר, שהשיר הסעיר אותי מהאזנה ראשונה. כי
השיר הזה הוא סוג של אגרוף בבטן. זה שיר, שיוצרו, מתוך החוויה האישית שלו, מציב
מראה בפני החברה המערבית הפוסט מודרנית, ומצביע על תוצאות אחת התופעות המאפיינות
אותה.
בעידן הפוסט מודרני, שהכל בו "אני" ו"עכשיו", ערך
המשפחה הוא מילה כמעט נלעגת. ריבוי הגירושים בו הוא לא מקרי, הוא ביטוי לשינוי
הערכי. הגירושין אינם תופעה חדשה. היא הייתה קיימת תמיד. בסופו של דבר, לעתים באמת
אין טעם להמשיך בחיי זוגיות אם הם כושלים ומסבים סבל לבני הזוג. השינוי בעידן
העכשווי, הוא הקלות הבלתי נסבלת של הגירושין. קלות שנובעת משינוי הערכים. כאשר
המשפחה אינה ערך, אין טעם להתאמץ בעבורה. קצת קשה בזוגיות? לא הולך בקלות? יש
משברים? יש מריבות? יאללה, נסגור את הבסטה. נחפש את אושרנו בשדות זרים. כי סולם
הערכים השתנה, ערכים של מחויבות הוחלפו באגואיזם. העיקר הוא אני, והאושר שלי,
כשהאושר הוא משהו מידי. אם הוא יתפוגג במהרה, נמשיך ללכת הלאה.
ולאורח החיים הזה יש מחיר כבד. את המחיר הכבד ביותר משלמים הילדים.
עילי בוטנר, שהוריו התגרשו כשהיה ילד בן עשר, שילם את מלוא המחיר.
ובשיר הזה, שיר מחאה של ילד כלפי הוריו שפגעו בו, כאשר התגרשו, מתפרץ הכאב האצור
בו, בחלוף 28 שנים. השיר הזה הוא זעקה. זעקה של ילד בן עשר, המתפרצת בהגיעו לגיל
38, כאשר הוא כבר נשוי ואב לשלושה ילדים. ונדמה, שהוא חש שלא יוכל לקיים את הבית
והמשפחה שהוא בונה, בלי שייתן ביטוי לאותו כאב, על הבית שלו שחרב. והשיר הזה, הוא
שיר מחאה על חורבן הבית; חורבן הבית הפרטי, המשפחתי, הבית שבו הוא גדל. שיר מחאה
של ילד שהוריו פגעו בו, והוא לא קיבל את האהבה שילד זקוק לה כל כך.
השיר הזה הוא סינגל ראשון מתקליט הנושא את השם "בית?"
ובדיוק בכך עוסק התקליט – בבית של עילי שנהרס בילדותו, ובבית שהוא בונה היום תחת
אותו רושם, כאשר הוא מנסה להיאחז בכל כוחותיו בערכי המשפחה והבית.
בראיון למאקו, עם צאת השיר, אמר בוטנר: "בגיל 10 ההורים שלי החליטו להתגרש. נשמע
טריוויאלי בעולם בו הסטטיסטיקה מדברת על יותר משליש מהזוגות הנישאים אשר מסיימים
דרכם בצורה כזו. עוד נתון בעולם המכור לסקרים, נתונים, טריוויה ומדדים למיניהם.
אבל מאחורי המספרים יש עשרות אלפי ילדים, בני נוער ובוגרים החווים וחיים את
הטראומה הזו מדי יום. מסתובבים עם פצע שלא
מגליד אף פעם".
בוטנר ממשיך: "נדהמתי לגלות
מחקרים מודרניים המצביעים על כך שילדים שגדלו בבתים להורים גרושים מועדים לחזור על
דפוס התנהגות זה גם שנים אחר כך, בחיי הזוגיות שלהם עצמם. מה שהופך את הטראומה
לסוג של קללה בעצם. אני נשוי ואב לשלושה ילדים. הפחד הזה אמתי ומוחשי, והוא בתת
מודע כמעט בכל דיאלוג עם ילדיי. רק לא לחזור על טעויות".
השיר הזה הוא זעקה שיכולה להדהד מקצה העולם ועד קצהו. מילות השיר,
הלחן ואופן הביצוע בפי אוהד שרגאי ממוקדים בזעקה הזאת, מוכוונים לכך שאף מאזין לא
יישאר אדיש לזעקה.
בלי לעדן ובלי לטייח עילי פונה לאמו בהתרסה: "היי, יש ילד שצריך אותך בבית / לחלום
ולעצום את העיניים / ואימא ששומרת רק עליו./ היי, אף פעם לא אמרת שאת גאה בי / עוד
שיר מסתיר את מה שלא היה לי / החזיקי את ידי / אל תעזבי". ניכר במילים אלה, שהחסך הרגשי שנמנע מעילי, לא נבע רק מן הגירושין,
אלא מהניכור של אמו. הניכור הזה אינו קשור בהכרח לגירושין. הרי הרבה הורים גרושים
דווקא עוטפים מאוד את ילדיהם, דווקא כפיצוי על עצם הפרידה, והורים מנוכרים יכולים
להיות גם ללא גירושים. אבל בחוויה של עילי, אין הפרדה והכאב הוא אותו כאב, והוא
מיוחס לגירושין, שהם בעבורו חורבן הבית.
אני מודה, שלא תמיד אני אוהב את החשיפה הזאת. בעיקר אני סולד מאמנים
שערב השקת מופע או תקליט חדש, היח"צנים מזמנים להם ראיון "חושפני"
בצהובון, תחת הכותרת "איקס פותחת את הפה" ובו וידוי סוחט דמעות של השחקנית
על אמא שלה שלא שוחחה אתה כשקיבלה את המחזור הראשון.
אבל ניכרים דברי אמת. וכאן, אין המדובר בראיון יח"צני, אלא
ביצירת האמנות עצמה. ומעבר לסיפור האישי, יש כאן מסר ערכי, חברתי, אוניברסלי. יש
כאן אמירה המתייחסת לשינוי הערכים בחברה המערבית.
עילי בוֹטנר הוא יוצר ומוסיקאי מוכשר. הוא נולד וגדל בקיבוץ עין כרמל.
הוא חווה חוויה קשה, כאשר אחיו התמוטט בעקבות נטילת כדורים, היה על סף מוות, ניצל,
אך ספג פגיעה בלתי הפיכה ומוגדר פגוע נפש עם צרכים מיוחדים. על כך הוא כתב בשיריו
"מכתב לאחי" ו"שווים". עוד כנער הוא ניגן בהרכבים וליווה את
שמוליק קראוס. הוא שירת בתזמורת חיל האוויר ולאחר שחרורו החל בקריירה של נגן,
שליווה בהקלטות והופעות את טובי האמנים בישראל.
רק לקראת גיל 30 העז, והחל ליצור ולהתבלט ככותב ומלחין, תחילה לזמרים
אחרים, הראשונה שבהם הייתה נינט טייב. הוא הוציא ארבעה תקליטים משיריו, הראשון
שבהם הוא "שווים" שיצא ב-2007. ב-2011 הקים את ההרכב "עילי בוטנר
וילדי החוץ", עם אוהד שרגאי וברק גולד. ההרכב שר את שיריו, אך רק במעט שירים
הוא הסולן. בחודשים האחרונים הורחבה הלהקה, והצטרפו אליה תום גפן וגל לוגסי. עם
ההרכב הזה יצר בוטנר את התקליט החדש "בית?" שמתוכו נשמע את
"היי", בהובלת הסולן אוהד שרגאי.
ולא היו לך חלומות גדולים
רק פחד
רק כישלונות על כישלונות
ובית שעומד ליפול
בית שעומד ליפול
ואת נזכרת בילדות ומה היה שם
הכאבים ההשפלות
זה כמו למות ולהמשיך לחיות
כמו למות ולהמשיך לחיות
היי
יש ילד שצריך אותך בבית
לחלום ולעצום את העיניים
ואמא ששומרת רק עליו
היי
אף פעם לא אמרת אם את גאה בי
עוד שיר מסתיר את מה שלא היה לי
החזיקי את ידי
אל תעזבי
ולסייד את המגרש
למצוא אופניים
לנסוע עד הכביש בגשם
לראות אם כבר חזרת אליי
מתי כבר תחזרי אליי?
מה את שומרת שם בתוך הבטן?
רק זיכרונות על זיכרונות
ובית שעומד לקרוס
בית שעומד לקרוס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
