צוות היכרות החליט השבוע על קליטת חמש משפחות חדשות שתגענה לאורטל
הקיץ. בכך השלמנו בהצלחה מלאה, של יותר מ-100%, את תכנית הצמיחה הדמוגרפית:
אורטל 2017, לקליטה לחברות בקיבוץ.
יחד עם המשפחות שתגענה הקיץ, מדובר ב-26 משפחות שהגיעו לקליטה. מתוכן –
2 החליטו על הפסקת התהליך ולאחת אנו הודענו על הפסקת התהליך. קליטה של כ-25
משפחות, לקיבוץ שמנה פחות מחמישים משפחות, זו מהפכה של ממש.
מתוך מצב של משבר, המשבר העמוק ביותר בתולדות אורטל, ובתוכו משבר
דמוגרפי; לאחר שנים רבות ללא קליטה ולאחר עזיבה גדולה של כמה מן המשפחות המרכזיות
והמובילות באורטל, פרצנו לתכנית צמיחה רבתי; הזרמנו דם חדש לעורקי הקיבוץ, הצערנו
באופן משמעותי את הקהילה, סגרנו את הבור הדמוגרפי בין ותיקי אורטל לדור הבנים,
שקשה לגשר עליו ולא רבים הבנים שהיו חוזרים לקיבוץ כזה, מילאנו את בתי הילדים
בילדות וילדי אורטל הרבים, הפחנו רוח חיים בתרבות האורטלית ובכלל בחיי הקהילה, קלטנו
חברים פעילים שצומחים בהדרגה במסלולי ההנהגה של אורטל. אנו חווים חוויה של הצלחה
גדולה, שהחזירה אותנו לרוח האופטימית שאפיינה אותנו תמיד.
ובנוסף לכך, הוכחנו לעצמנו ולסביבה,
שהידיעות על מותו של הקיבוץ השיתופי היו מוקדמות מדי ומוגזמות.
הבה נודה על האמת – רבים מאתנו פקפקו בהצלחת המהלך. המנטרה של
"מי בכלל רוצה לבוא היום לקיבוץ השיתופי?" רווחה מאוד באורטל לפני חמש
שנים. לא מעט מתוכנו הצביעו בעד תכנית אורטל 2017, בהנחה שהצמיחה הדמוגרפית תהיה
בעיקר בהרחבה הקהילתית, וההחלטה על הקליטה לחברות היא בעיקר בשביל המצפון, שלא
נחוש ולא נאמר שלא ניסינו. היה זה מתוך קבלת המוסכמה שעתידו של הקיבוץ השיתופי –
מאחוריו, ואין לו עוד מה להציע, זולת עבר מפואר.
הנקלטים שבאו אלינו הוכיחו לנו, ויחד אתם אנו מוכיחים לסביבה, שהקיבוץ
השיתופי חי וקיים, ועוד נכונו לו עלילות רבות.
****
טוב, לא צריך להיסחף. הקיבוץ השיתופי עדין מצוי במשבר. 75% מהקיבוצים
הפריטו עצמם לדעת. בצפון האחוז גבוה הרבה יותר. כבר למעלה משלושה עשורים לא קם ולו
קיבוץ אחד (לא שיתופי ולא מופרט). ואם להיות כנים עם עצמנו, חלק מהצלחת הקליטה
באורטל, נובעת מכך שאנו נבנים מהמשבר הזה. מי שרוצה להיקלט בקיבוץ שיתופי בצפון
שקולט חברים חדשים, יגיע אלינו. אין לו אופציה אחרת. אז מתוך 8 מיליון ישראלים יש
כמה עשרות שרוצים לעבור לקיבוץ שיתופי בצפון. ביג דיל!
כן, אבל... אין זה עניין של מה בכך, שלא מעט משפחות רציניות, טובות,
מצליחות, בוחרות לשנות את אורח חייהן, מתוך בחירה בדרך החיים השיתופית, הקהילתית,
באיכות החיים הייחודית הזאת.
בחמש השנים הללו פנו אלינו בין 150 ל-200 משפחות בבקשה להיקלט באורטל.
זה מספר בלתי מבוטל. חלק מן הפניות הסתכמו בשיחת טלפון קצרה. יש משפחות שבתום שיחת
טלפון ביקשתי שישלחו קורות חיים ובכך זה הסתכם. אצל פחות משפחות ערכתי ביקור בית,
עוד פחות הגיעו לאירוח ראשון באורטל וכך, מדי שנה, משלב לשלב בתהליך הקליטה, הצטמצמה
הרשימה. אך בסך הכל – 200 פניות, קליטה של 25 משפחות, אלו הם מספרים משמעותיים.
נכון, הקיבוץ השיתופי אינו דרך לרבים. נכון, אין הוא מהווה היום כוכב
הצפון שהחברה הישראלית נושאת אליו את עיניה. נכון, התנועה הקיבוצית אינה מקימה
קיבוצים חדשים ובכך אינה מקיימת את ייעודה. אז מה החשיבות הגדולה בהצלחתנו? האם הצלחתנו
מסתכמת רק בכך שטוב לנו כקהילה?
אני מאמין שיש חשיבות בכך שאנו נושאים את גחלת הקיבוץ, שאנו שומרים על
הניצוץ, שאנו מעצבים את מודל הקיבוץ השיתופי של המאה ה-21, כקיבוץ חי, תוסס, מתפתח
וגדל. בכך, אנו מבטיחים שלא תנותק השרשרת. וכאשר הדרך הקיבוצית תשוב ותפרח, זה
יהיה הרבה בזכותנו.
****
לא אחת שואלים אותי מתעניינים ומרואיינים האם אורטל היא "הקיבוץ
של פעם"? יש השואלים זאת בערגה וגעגוע, יש השואלים זאת ברתיעה וחשש.
תשובתי היא שאורטל אינה "הקיבוץ של פעם". אורטל
היא קיבוץ שיתופי, אך לא של העבר אלא של ההווה והעתיד. לא זו בלבד שאיננו
הקיבוץ של ראשית התנועה הקיבוצית, אנו גם לא אורטל של העשור הראשון. אנו משמרים
את רוח הקיבוץ, את ערכיו הבסיסיים, אבל בהתאמה לצרכים ולאתגרים המאפיינים את
תקופתנו.
אורטל אף פעם לא הלכה בתלם שאחרים סללו. תמיד בדקנו את עצמנו, תמיד
השתנינו, תמיד התאמנו את עצמנו לחילופי הזמנים, וגם בעתיד נשתנה. את הנקלטים
אני מזמין להיות שותפים לעיצובו של הקיבוץ השיתופי של שנות העשרים והשלושים של
המאה ה-21.
מאמר זה אינו סקירה היסטורית של השינויים שחוללנו לאורך השנים. אך
כשאנו מדברים על שינויים אנו מתכוונים לרוב לשינויים החשובים באורחות החיים או
בדרכי ההתנהלות עליהם החלטנו בתהליכים האסטרטגיים, בתהליכי השינוי ובאסיפות: הפרדת
העסק מהקהילה, הקמת משאבי אנוש, פנסיה וביטוחים לחברים, ביטול סידור העבודה ואימוץ
דרך העבודה החופשית באחריות החבר, הפרטת רוב הצריכה הפרטית, האפשרות להחזיק ברכב
פרטי והמודל השילובי.
אך בעיניי חשוב לא פחות השינוי התרבותי, שקשה להגדיר אותו
ולהצביע עליו, אך הוא משמעותי מאוד. כוונתי למעבר מ"תסמונת המטפלת" ל"קיבוץ
של אינדיבידואליסטים", כפי שהגדרנו את עצמנו לפני כשלושים שנה (והשינויים
המוסדיים והארגוניים נועדו לחולל את השינוי הזה).
אמחיש זאת בדוגמה שולית, לכאורה, אך בעיניי היא סמל לשינוי – תורנויות
תרבות. בעבר, כל פעילות התרבות התבססה על תורנים. הייתה איזו הרצאה דלת משתתפים –
קבענו לה שני תורנים. במקרה, היו אלה שני תורנים שההרצאה לא עניינה אותם. נגמרה
ההרצאה – כל החברים הלכו הביתה ורכז התרבות היה מזעיק את התורנים ממיטתם, לבוא
ולסדר את עשרים הכיסאות. כשהצענו לבטל את הנוהג, ושבתום אירוע החברים יקומו ויסדרו
את המועדון, היו תגובות של "זה לא ילך". היום זה כבר מובן מאליו, זה חלק
אינטגרלי מכל אירוע תרבות. זה השינוי המהותי.
הוכחנו שאין סתירה בין קולקטיב ואינדיבידואליזם, אחריות אישית, צמיחה
אישית, התפתחות אישית. להיפך, הקולקטיב עשוי לאפשר ולהצמיח את הפרט. זאת המשמעות של הערבות ההדדית – הדדיות בין הכלל והפרטים המרכיבים
אותו ובין הפרטים השונים. זהו לב אורח החיים האורטלי, זאת הרוח האורטלית, ואותה
אנו מטפחים ונמשיך לטפח יחד עם המצטרפים אלינו.
****
ציינתי את ההצלחה המלאה של תכנית הצמיחה לחברות בקיבוץ, אך אין
להתעלם מכך שבקליטה להרחבה הקהילתית אנו רחוקים מאותה הצלחה. בחמש השנים קלטנו
רק ארבע משפחות, מתוכן שתיים מתוכנו, שעברו מחברות לתושבות בהרחבה ושתי משפחות
מבחוץ.
יש שיגדירו זאת ככישלון, אך איני שותף להגדרה הזאת. להיפך, אני רואה
בהצלחה של הקליטה לחברות ולצדה הקצב האטי עד כה בקליטה להרחבה, הזדמנות – הזדמנות
לבניית הרחבה קהילתית מוצלחת ובריאה שתתאים לנו, ויחד אתה נגשים את חזון הקהילה
האחת.
ההרחבה הקהילתית יצרה תחושת איום בראשית הדרך; חשש שעם הקמתה נחדל
להיות קיבוץ שיתופי. אילו הגיעו רבים להרחבה ולא היינו קולטים לחברות, החשש היה
מתאמת. מצב כזה היה יוצר תודעה לפיה ההרחבה היא "מה שיהיה" ואילו הקיבוץ
הוא "מה שהיה", ומכאן קצרה הדרך להפיכת אורטל ליישוב קהילתי.
דווקא כעת, אנו יכולים לבנות את ההרחבה מתוך ביטחון עצמי בדרכנו
כקיבוץ שיתופי, שיכול לקיים בתוכו הרחבה קהילתית מוצלחת, שתשתלב בתוכנו בלי שנאבד
את דרכנו.
לעתים אני תמה, מה גורם למשפחה צעירה להעדיף את ההרחבה בקיבוצים
השכנים על זו שלנו (מעבר לעובדה האובייקטיבית ששם ההרחבה כבר קיימת וכאן עד
לאחרונה היא הייתה על הנייר). הרי אותם אנשים רוצים לעזוב את העיר כדי לחיות חיי
קהילה ולהעניק לילדיהם חינוך קהילתי מצוין. ואובייקטיבית, ברור שאורטל מעניקה זאת
טוב יותר משכנותיה.
אבל האמת היא שאותן משפחות מחפשות גם "וילה בכפר", ומבחינה
זאת, המוצר שאנו מציעים פחות קורץ מבחינת גודל המגרש, המגבלות של עקרונות הבניה,
חוסר היכולת להקים צימרים ועוד. מלבד זאת, משפחה שעוזבת את העיר כי היא מחפשת חיים
קהילתיים – לא בהכרח מחפשת קהילה תוססת ופעילה כאורטל. רבות מהמשפחות רוצות יותר
קהילתיות מכפי שהייתה להם, אך חיי הקהילה של אורטל צפופים מידי בעבורם, הם
"טו מאץ'" בשבילם.
הבחירה של משפחות אלו בקיבוצים אחרים נכונה להם ונכונה גם לנו. קהל
היעד שמתאים להרחבה באורטל, הוא אנשים הרוצים חיי קהילה תוססים ופעילים כשלנו, שהם
יוכלו לפעול בהם, לתרום ולהשפיע. מדובר במי שמתאים להם לחיות דווקא בקיבוץ שיתופי,
למרות שבאופן אישי הם אינם רוצים לחיות חיי שותפות כלכלית וערבות הדדית מלאה. לאנשים
כאלה, אין אופציה טובה מאורטל, ואם הם יקלטו בהרחבה שלנו, הם יחזקו אותנו כקהילה
ואף כקיבוץ שיתופי.
אין רבים כאלה, אך יש מספיק (כולל כמה מבני אורטל) כדי למלא את ההרחבה
הקהילתית עליה החלטנו. עלינו להחליט שזה קהל היעד, לעצב דרך לשווק את הרעיון
ולהגיע לקהל זה.
****
הידיעות על מותו של הקיבוץ השיתופי היו מוקדמות מדי. ההיפך הוא הנכון.
אנו ההוכחה לכך.
התהליכים שאנו מחוללים בשנים הללו, הם החיים החדשים של הקיבוץ.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
