הבלוג של אורי הייטנר

השתוממתי והצטערתי למקרא מאמרו של נעמן כהן נגד המימונה, וההערה הצינית שאהוד בן עזר צירף בעקבותיה בסוף הכתב העתי.

למה? למה ללעוג? למה להתנכר? למה לבזות? אינכם רוצים להיות שותפים – אל תהיו שותפים. איזו סיבה יש להוסיף עוד קיסם למדורות שנאת האחים והפלגנות בתוכנו?

לא חקרתי את מקורות המימונה, ויתכן שאכן מקורותיו פגאניים. נו, אז מה? רבים מחגי ישראל נחוגו בכל עמי קדם, גם העמים הפגאניים – כך חגי הטבע והחקלאות שאנו מציינים בשלושת הרגלים, כך חג האור בתקופת התקצרות שעות היום, שאנו חוגגים בחנוכה. אולם לאורך אלפי שנים, כל תרבות פיתחה כל חג בדרכה, יצקה לתוכו את תכניה. אין זה מן הנמנע מכך שזה סיפור התפתחותה של המימונה.

המימונה הייתה לחג מרכזי של יהדות מרוקו, ויש בה יופי רב והיא נושאת ערכים יפים: של אביב, של ערבות הדדית, של שכנות טובה, של תקווה לשפע והצלחה כלכלית, של צדקה, של שלום, וגם אכילת החמץ הראשון אחרי הפסח.

****

אנו יוצרים תרבות יהודית ישראלית, מיוצאי שבעים גלויות, שהביאו הנה מתרבותם, משירתם, ממנהגיהם, ממסורותיהם, ממאכליהם. העושר הבלתי נדלה הזה, הוא המעיין ממנו מפכה התרבות היהודית הישראלית. כל תרומה של כל עדה – מבורכת.

מאז אמצע שנות הששים, המימונה נחגגת בישראל, והייתה למרכיב משמעותי בתרבות היהודית הישראלית. יש בכך יופי רב. נכון, יש פוליטיקאים שמבחינתם המימונה היא הזדמנות לקושש פופולריות או לפחות רייטינג. אבל הדבר מעיד עליהם, לא על המימונה.

יותר ויותר ישראלים, שאינם ממוצא מרוקאי – אם כאלה שהתחברו לעדה באמצעות נישואין, או רק מתוך היכרות, שכנות וחברות, חוגגים את המימונה, שהופכת יותר ויותר לחג ישראלי.

****

את הדברים האלה אני כותב בשובי מן המימונה בקיבוצי, אורטל. כן, מאז שנות התשעים המוקדמות אנו חוגגים באורטל את המימונה, בשמחה גדולה ובהשתתפות מרבית החברים והילדים בקיבוץ (ועוד בשנים שקדמו לכך, נהגתי לחגוג את המימונה בבתים של חניכיי).

המנהג נפתח בידי חברים וחברות ממוצא מרוקאי, ששיתפו את כל החברים במנהג בית הוריהם. ודוק – לא בכדי כתבתי "ממוצא מרוקאי" ולא "מרוקאים". הם אינם מרוקאים, כפי שאיני חצי פולני או חצי רומני. הם יהודים, ישראלים, ציונים, חברי קיבוץ, שהוריהם עלו מגולת מרוקו. כשהוריהם עלו לארץ, הם לא השליכו אל מאחורי גבם את מנהגיהם, אלא הביאו אותם ארצה, כדי לנסוך אותם לכלי הקיבול של התרבות היהודית ישראלית, המתהווה מהמפגש והחיבור בין המסורות השונות והמנהגים השונים של קיבוץ הגלויות. זהו קיבוץ הגלויות התרבותי, הבנוי על המסד של קיבוץ הגלויות הפיסי.

****

מועדון קיבוץ אורטל המה, כבכל שנה, מפה לפה. לאורכו הוצבו השולחנות ועליהם כל המתוקים והצבעוניים האלה, שעליהם עמלו מספר חברות (אגב, חלקן "אשכנזיות", אם תתעקשו לדקדק) לאורך שעות רבות. ברקע – המוסיקה המרוקאית היפה. חלק מן המארגנים לבושים בלבוש המסורתי. שרנו, רקדנו ואכלנו. שמענו הסברים על החג. דינה ברדה, חברת הקיבוץ, שהייתה ברחם אמה בעת עלייתם ארצה, הציגה תערוכה של כלי נחושת שהוריה הביאו ממרוקו, וסיפרה עליהם. הוקרן חידון ביישומון kahoot על המימונה ועל יהדות מרוקו. והייתה רקדנית בטן.

וכמובן המופלטות עם החמאה והדבש – איזו דרך מתוקה לאכילת החמץ הראשון אחרי הפסח.

היה שמח, היה כיף, וזה היה כל כך ישראלי... ולנוכח החוויה הזאת, מאמרו הזועף והמנוכר של נעמן כהן נראה לי כל כך לא רלוונטי להוויה הישראלית.

יופי. אז נעמן מצא ב"הארץ" מאמר של איזו מזרחית-רדיקלית-מקצוענית שהתהדרה בחג כ"אנטי ציוני" ו"אנטי אשכנזי" ועוד בבל"ת. אם אומר שרבע פרומיל מעולי מרוקו מזדהים עם המאמר שלה, זאת תהיה הגזמת העשור. אבל לנעמן כהן הפשקוויל העלוב הזה הספיק, כ"הוכחה". חבל.

* "חדשות בן עזר"