* כשהרוב בוחר
בדיקטטורה - כשהרוב בוחר
בדיקטטורה (אם נניח, אשרי המאמין, שאכן זו הייתה בחירת הרוב) זו אינה דמוקרטיה.
* לא להיכנע
למחבלים - שביתת הרעב של
המחבלים הכלואים בישראל, היא כלי במלחמתם נגד קיומה של מדינת ישראל. כאנשים
חופשיים, הם פעלו באמצעות טרור ורצח. למשל, מנהיגם ברגותי, הוא רוצח סדרתי, המרצה
5 מאסרי עולם על חמישה מעשי רצח שאחריותו המוחלטת עליהם הוכחה מעבר לכל ספק בבית
המשפט; אף שגם בית המשפט ידע שמדובר בקומץ מתוך עשרות או מאות אנשים שהוא רצח.
היום, כאשר נעשה
צדק והמחבלים הללו יושבים מאחורי סורג ובריח, הם אינם יכולים עוד לרצוח, אבל
שאיפתם היא להשתחרר כדי לחזור לפעולות הטרור והרצח. המטרה של שביתת הרעב שלהם,
מלבד נזק תדמיתי למדינת ישראל, היא להשתחרר כדי לחזור לטרור ולרצח.
ישיבתם בכלא לא
נועדה רק לעשות צדק ולהעניש רוצחים וטרוריסטים, אלא בעיקר להגן על אזרחי ישראל
וילדי ישראל מפני הטרור.
אין לנהל מו"מ
עם שובתי הרעב ויש לנקוט נגדם אמצעי ענישה. חובתם של הכולאים לסכל כל פיגוע
התאבדות, של מחבל הרוצה לפגוע במדינה או לשחרר את חבריו באמצעות התאבדות בשביתת
רעב. בדיוק כפי שחובת בית הכלא להוריד אסיר מחבל תליה כדי להציל את חייו, כך יש
לסכל התאבדות באמצעות הרעבה עצמית.
* סיכול והרתעה - מתקפת הטרור אשתקד, נראתה כתופעה שאין לה מענה.
אמנם, כך נאמר גם על מתקפות קודמות, כולל מתקפת פיגועי ההתאבדות עם חגורות נפץ.
אבל הפעם זה באמת נראה אחרת, כיוון שרוב המחבלים כלל לא השתייכו לארגון ולחוליות
טרור. זהו "טרור השראה", כלומר מחבלים המוסתים במסגדים, בתקשורת וברשתות
החברתיות, נוטלים סכין מהמטבח, מספריים מארגז התפירה של האמא או את מכוניתם
ויוצאים לדקור ולדרוס. איך אפשר להגיע אליהם? איך אפשר לעצור אותם? איך אפשר לסכל את הפיגועים?
כמו למתקפות
הקודמות, גם לזו נמצא מענה, הגם שלא הביא לאפס פיגועים. מערכת הביטחון למדה לאפיין
את דמות המפגע הפוטנציאלי, מצאה את הדרכים באמצעות מודיעין סייבר ומעקב אחרי הרשות
החברתיות, להגיע לאותם מחבלים. למעלה מ-400 מחבלים נעצרו בשנה האחרונה.
כשאנו קוראים את
מתבכייני "זכויות האדם" הטוענים ש"אוי אוי אוי" נכנסים באישון
לילה לבית משפחה פלשתינאית ושולפים נער ממיטתו, עלינו להבין שלוחמי צה"ל
ושב"כ הצילו חייו של ילד ישראלי, של קשיש ישראלי, של אישה ישראלית ואולי של
תייר מחו"ל.
לעתים יש גם תקלות,
כמו חשיפת המסתערבים בשבת בשכם. העובדה שהתקרית לא הסתיימה בלינץ' אלא בהחזרתם
מיד, בריאים ושלמים, לידי צה"ל, מעידה על כושר ההרתעה של ישראל. הרש"פ
ידעה היטב שאם יאונה להם רע, הפלשתינאים יקללו את היום הזה עוד עשרות שנים.
* מי ידבר בשם
צה"ל - לקראת יום
הזיכרון לשואה ולגבורה, יש למהר ולהבטיח שהאלוף יאיר גולן לא יישא דברים בשם
צה"ל בטקס כלשהו. די בנזק שהוא עולל לחברה הישראלית ולשיח הישראלי בדברי הבלע
שלו אשתקד.
* איחוליי לרוגל
אלפר – רוגל אלפר פרסם
פשקוויל נאצה נגד חגי ישראל. הוא הסביר מדוע הוא מתעב אותם, למה אינו חוגג אותם
ומדוע אינו מאחל "חג שמח". חגי ישראל הופכים את חיינו ל"אקסטזה
לאומנית מתמשכת... החגים בישראל הם תמיד נשק לשיבוש השגרה החילונית וגם מכשיר
להגברת הלאומנות. הכל משועבד לפולחניות ולטקסיות. החגים הם רודנות ההמון שוויתר על
זהויות פרטיות".
אין זה נכון שאלפר
מתעלם מחגי ישראל. נכון, בכל השנה הוא בז ל"דת השואה", אך את הבוז והארס
הוא מעצים מאוד לקראת יום השואה. בכל השנה הוא בז ל"דת השכול" אך את
הבוז למשפחות השכולות והשמחה לאידן הוא מעצים אלף מונים לקראת יום הזיכרון לחללי
מערכות ישראל.
מסיים אלפר את
מניפסט הניכור: "מי שאומר כאן 'חג שמח' הוא חבר מפלגה. אני לא אומר. מסרב
להגיד 'חג שמח'. לא חבר".
גם אני לא אאחל
לאלפר חג שמח. אני אאחל לו רפואה שלמה והחלמה מהירה.
הבעיה אינה אלפר.
הבעיה היא באלה, שבמקום שייעצו לו ללכת לטיפול, נותנים לו במה כל כך בולטת בעיתון
יומי המתורגם לשפות זרות ומופץ בכל העולם.
* ראש הכנופיה - אי אפשר להבין תועבות כמו רוגל אלפר, גדעון ("מלחמת
ששת הימים היא האסון הגדול ביותר של העם היהודי מאז השואה") לוי, עמירה הס
ושאר הנמושות של דבוקת שוקן, בלי להבין את רוח המפקד. שוקן, הוא אבי השוקניזם,
כלומר הכתיבה האוטו-אנטישמית, התעמולה לאויב. האחרים מתיישרים אחריו.
תמיכת כתבלבי הדבוקה
בטרור נגד ישראלים ידועה. עכשיו ראש הכנופיה מצדיק גם את הטרור נגד האירופים. למה
מגיע לאירופה הטרור? בשל 100 שנות תמיכה בציונות. ברורררר.
* רק שלי – הפריצה הגדולה של שלמה ארצי כסולן הייתה
בפסטיבל הזמר והפזמון במוצאי יום העצמאות תשל (1970), בשירה של תרצה אתר
"פתאום עכשיו פתאום היום" (המוכר יותר כ"אהבתיה"). ארצי הופיע
עדין לבוש מדים, כבש את הקהל וזכה במקום הראשון.
אלו מילות הבית
הראשון של השיר:
היא בליבי עכשיו,
בתוך ליבי,
כמו הרבה צללים
כמו הרבה שבילים
כמו עשן.
היא רק שלי עכשיו,
היא בחובי,
כנוף הרבה עלים
כמי נהר כחולים,
עכשיו היא כאן.
בית קצר אחד, וכמה
ביטויי גוף ראשון יחיד? בלבי, בתוך לבי, רק שלי, בחובי. לא סתם גוף ראשון יחיד – "רק
שלי", גוף ראשון יחיד מועצם.
בראיון לגל"צ
ערב שביעי של פסח, אמר ארצי שתקליטו "גבר הולך לאיבוד" הוא חלק ממהפכה
באותה תקופה, של מעבר משירת "אנחנו" לשירת "אני". האם
"פתאום עכשיו פתאום היום" הוא "אנחנו" או "אני"? האם
שירו של ביאליק "בשל תפוח" ("התֹאבו דעת בשם מה אהבתי? אני אהבתי
בשל תפוח"), שירו של נתן יונתן "זמר לבני" ("לכשתגדל ליאור
שלי ילדי, תאחז בי, אבא פתי, בידי"), שירו של נתן זך "יופיה אינו
ידוע" ("ולי אסור לומר זאת לעצמי אפילו, עלי להתאפק ולטייל בשעות הערב, כשצל
נופל על צל, ולהסתפק לי בשתיקה") ושירים אחרים שארצי שר טרם "גבר הולך
לאיבוד", הם שירי "אני" או "אנחנו".
שלמה ארצי לא המציא
את התאוריה הזאת. הוא הפנים אותה. הוא שמע אותה כל כך הרבה, עד שהיא חלחלה
לתודעתו, והוא באמת מאמין בה. התאוריה הזאת מקובלת על החוקרים. אבל היא אינה
מקובלת על העובדות. תמיד היו "אני" בזמר העברי ובשירה העברית. הרי אין
כל סתירה בין "אני" ו"אנחנו". "אני" הוא חלק
מ"אנחנו". "אנחנו" בנוי מהרבה "אני".
השינוי לא היה
בהיכרות מפתיעה עם "אני" או באומץ לביטוי אישי, אלא בניכור
ל"אנחנו", שפתאום הפך למילה גסה. התוצאה היא "אני" מנוכר
ובודד.
* ביד הלשון
אלוני הבשן – מאז ראשית מלחמת האזרחים בסוריה, היישוב אלוני
הבשן בגולן עולה לכותרות, בשל זליגות מסוריה הפוגעות בו. בשבוע שעבר נפצעה קל נערה
שביקרה ביישוב, מקליע סורי תועה שחדר לגבהּ.
אלוני הבשן הוא
היישוב המזרחי ביותר בישראל. הוא מושב שיתופי דתי, שעלה לקרקע בלג בעומר תשמא,
1981, על רכס בשנית, בגובה 980 מ' מעל פני הים.
הקמת אלוני הבשן
היא חלק מגל התיישבות במרכז הגולן, ביוזמת ועד יישובי הגולן ובדחיפתו, בשנים שלאחר
מלחמת יום הכיפורים. עד אז ההתיישבות הייתה בדרום הגולן ובצפונה. עיקר הפלישה
הסורית הייתה במרכז הגולן. הדרישה ליישב את הפירצה הזאת נבעה הן מסיבות ביטחוניות,
אך יותר מכך מסיבות מדיניות – כדי לסכל הסדר ביניים שיכלול נסיגה חלקית מהגולן,
בשטח הפרוץ. מיקומו של אלוני הבשן 800 מ' מהגבול, נועד למנוע "שינויים
קוסמטיים" עליהם דובר בשנות ה-70.
ימים אחדים לאחר חתימת
הסכם השלום עם מצרים, שבו ישראל ויתרה על כל סיני ועקרה את כל יישוביה, הכריז שר
החוץ משה דיין שהסכם זה יהיה המודל להסכם עתידי עם סוריה. יו"ר ועדת השרים
להתיישבות אריק שרון עלה, בתגובה, באותו שבוע לגולן, והכריז על הקמת מספר יישובים
חדשים, ובהם אלוני הבשן. הכרזת דיין נתנה את האות גם למאבק יישובי הגולן לסיפוח
הגולן לריבונות ישראל, שהוביל לחוק הגולן כעבור שנתיים וחצי.
מקור השם אלוני
הבשן הוא בספר ישעיהו: "וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים
וְהַנִּשָּׂאִים, וְעַל כָּל-אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן".
* "חדשות בן עזר", "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
