הבלוג של אורי הייטנר

תהלים מג הוא חלקו האחרון של מזמור מב, שנכתב בידי בני קֹרח – מזמור שכולו תחינה של אדם בודד ורדוף לאלוהים, שיושיע אותו. לא ברור מדוע הוא הופרד משאר המזמור.

בפרק זה מופיעה בפעם השלישית במזמור אותה הקריאה: מַה תִּשְׁתּוֹחֲחִי נַפְשִׁי, וּמַה תֶּהֱמִי עָלָי?

****

במזמור מ, המיוחס לדוד, מתייחס המשורר בשלילה לפולחן הקורבנות, כפולחן שאינו רצוי לאלוהים, ומציע תחתיו פולחן מילולי, של תפילה, שבח ולימוד.

ומהי דרכם של בני קֹרח?

המשורר מתפלל לאלוהיו שישלח לו אורו ואמתו, והם ינחו אותו בדרכו. יביאו אותו אֶל הַר קָדְשְׁךָ וְאֶל מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ. ומה הוא יעשה אז? וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים.

אם הוא ניגש אל המזבח, מן הסתם בכוונתו להקריב קורבן תודה.

אז זהו, שלא.

וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים, אֶל אֵל שִׂמְחַת גִּילִי, וְאוֹדְךָ בְכִנּוֹר, אֱלֹהִים אֱלֹהָי.

איזה יופי! איך להודות לה'? לא בקרבן, כי אם בכינור, בשירה ובנגינה.

אך אם כך, למה בבית המקדש? למה ליד המזבח?

המשורר מבין את חשיבותם של סמלים מסורתיים, כמו בית המקדש ומקום המזבח, שהתקדשו לאורך השנים. הוא אינו תלוש, הוא אינו משליך אותם מאחורי גבו, הוא אינו מתנער מהם, הוא אינו מתנכר להם. אולם הוא יוצק בהם תוכן חדש, מתאים יותר לדרכו, לתפיסתו. לא קורבן אלא שירה.

****

דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש (ברל כצנלסון, "מקורות לא אכזב").

* 929