לפני חמישים שנה,
עלו חלוצים צעירים חדורי תחושת שליחות ציונית להקים את ההתיישבות הישראלית בגולן. הם
נטעו שורשים באדמת הבזלת הקשה של הגולן; בגולן הם בנו את בתיהם, בגולן הם הקימו את
משפחותיהם, בגולן הם בנו ונבנו, לחלקם נולדו כבר נינים, וחלקם נטמנו באדמת הגולן.
אין בעובדות אלו
כדי למנוע מאלי ספרן, במלחמת המאסף הפאתטית שלו נגד ההתיישבות בגולן, לכתוב בעזות
מצח ש"אין בגולן תושבים מקומיים פרט לדרוזים". יותר מעזות המצח והחוצפה,
מעידים דבריו עד כמה האיש מנותק, חי בתוך בועה של אידיאולוגיה מנותקת מן המציאות
והחיים, המעוורת את עיניו, מחרישה את אוזניו ומנתקת אותו מן המרחב והזמן.
מבחינתו, חמישים
שנות התיישבותנו בגולן לא הפכו אותנו לתושבים מקומיים, כי הגולן, בעיניו, שייך
לסוריה, ומן הסתם הוא טרם שמע שהמדינה הזאת כבר אינה קיימת. כנראה הגולן שייך
לסוריה, כיוון שסוריה שלטה בו במשך 21 שנה (1946-1967), קצת יותר משליש מתקופת
היות הגולן בשלטון ישראלי. העובדה שמהגולן פלשה סוריה למדינת ישראל על מנת להחריבה
ביום היווסדה, אינה מעניינת אותו. גם העובדה שהסכם שביתת הנשק בין המדינות לאחר
המלחמה, הופר בידי הסורים כמעשה יום ביומו במשך 18 השנים שבין חתימתו למלחמת ששת
הימים אינה מעניינת. גם לא העובדה שתושבי עמק החולה ועמק הירדן סבלו מתוקפנות יום
יומית איומה במשך כמעט שני עשורים, גם לא העובדה שסוריה ניסתה לייבש את מדינת
ישראל באמצעות הטיית מי הירדן, גם לא העובדה שסוריה שוב ושוב ניסתה לחבל בריבונותה
של ישראל ואף השתלטה באלימות על שטחים ישראליים כמו חמת גדר, רמת הבניאס וחופה
הצפון מזרחי של הכינרת. הרי תוקפנות זו היא שחייבה את ישראל לצאת למלחמה ולשנות את
המצב מן היסוד. מכל אלה מתעלם ספרן בעיוורונו.
ספרן מבכה את גורלם
של התושבים הסוריים שנטשו את הגולן במלחמה. כותב זאת אלי ספרן, חבר קיבוץ סאסא,
שהוקם ב-1949 על חורבות הכפר הערבי סעסע, שנכבש במבצע "חירם" במלחמת
השחרור. אני מציע לספרן, שהוא וחבריו ינטשו את קיבוצם ויזמינו את צאצאיהם של ערביי
סעסע להקים מחדש את כפרם על חורבות קיבוצו. בטרם יעשה זאת, כל אמירה שלו על הסורים
שחיו בגולן עד ששת הימים, כהתרסה כנגד ההתיישבות הישראלית בגולן, אינם אלא מפגן
דוחה של צביעות והתחסדות.
* "ידיעות הקיבוץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
