מזמור מד, המיוחס לבני קורח, נכתב במציאות של גלות, רדיפות והשמדה.
זהו מזמור של שואה.
המזמור מבחין בין ימי התפארת של עם ישראל, שעליה אֲבוֹתֵינוּ סִפְּרוּ לָנוּ, לבין ימי השפל שאותם חווה המשורר. והמעניין הוא, שהסיבה הן לתפארת
והן לסבל היא אחת – דבקותנו בה' אלוהינו. באשר לתפארת, לניצחונות, לכיבוש הארץ ולהתנחלות
בה, זה מובן. אולם כך הוא מפרש גם את הרדיפות והמוות: "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ
כְּצֹאן טִבְחָה". השנאה כלפינו היא שנאה כלפיך, ה', והיא נובעת מדבקותנו בך.
בשל דבקות זו אנו נרדפים, נהרגים ונטבחים.
ומכאן נובעת משאלתו מאלוהים, להציל את
עם ישראל.
וכאן נעוצה הבעיה. הציפיה הפאסיבית
לגאולה נסית, אלוהית, במקום להיכנס להיסטוריה ולקחת על עצמנו אחריות אקטיבית לגאול
את עצמנו במו ידינו, המיטה על עמנו את האסונות הנוראיים, ובראשם השואה. רק המהפכה
הגדולה בתולדות העם היהודי, הציונות, היא שגאלה את העם היהודי; במעשה אקטיבי של
עליה בחומה, דחיקת הקץ ומרידה בגויים. רק ההפרה המודעת של אגדת שלוש השבועות הביאה
מזור לעמנו, באמצעות עליה המונית למולדתנו, יישוב ארץ ישראל והקמת מדינה יהודית
ריבונית.
המהפכה הציונית עוד לא תמה. עדין רוב
העם היהודי בוחר בגולה. התפוצה היהודית השניה בגודלה בגולה היא גלות צרפת, ששם
כמעט מחצית הבוחרים עומדים לתמוך במנהיגה פשיסטית, גזענית ואנטישמית או במפלגת
השמאל הרדיקלי האנטי ישראלי, ואין אנטי ישראליות שאינה נגועה באנטישמיות ונובעת ממנה,
ועדיין מאות אלפי יהודי צרפת ממשיכים לדבוק בגלותם ולא להסיק את המסקנה ולעלות
למדינת הלאום שלהם, שבה לא יהיו תלויים בגחמותיהם של מנהיגים ומצביעים זרים.
ועדיין המרחב המזרח תיכוני מסרב להכיר בזכות קיומה של המדינה היהודית וממשיך ללחום
בה. וגם בתוכנו יש קולות אנטי ציוניים, המקבלים את ההאשמות והעלילות
כלפינו ומפיצים אותן בחדווה. ולכן, יש להמשיך ולטפח את הרעיון הציוני ובעיקר את
ההגשמה הציונית, בקרב החברה הישראלית ובקרב העם היהודי בתפוצות הגולה.
****
אַף זָנַחְתָּ וַתַּכְלִימֵנוּ, וְלֹא תֵצֵא
בְּצִבְאוֹתֵינוּ. תְּשִׁיבֵנוּ אָחוֹר מִנִּי צָר, וּמְשַׂנְאֵינוּ שָׁסוּ לָמוֹ.
תִּתְּנֵנוּ כְּצֹאן מַאֲכָל, וּבַגּוֹיִם זֵרִיתָנוּ. תִּמְכֹּר עַמְּךָ בְלֹא הוֹן,
וְלֹא רִבִּיתָ בִּמְחִירֵיהֶם. תְּשִׂימֵנוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ, לַעַג
וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ. תְּשִׂימֵנוּ מָשָׁל בַּגּוֹיִם, מְנוֹד רֹאשׁ
בַּלְאֻמִּים. כָּל הַיּוֹם כְּלִמָּתִי נֶגְדִּי, וּבֹשֶׁת פָּנַי כִּסָּתְנִי. מִקּוֹל
מְחָרֵף וּמְגַדֵּף, מִפְּנֵי אוֹיֵב וּמִתְנַקֵּם... כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים, וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת... כִּי-עָלֶיךָ
הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם, נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה. עוּרָה, לָמָּה תִישַׁן,
אֲדֹנָי? הָקִיצָה, אַל תִּזְנַח
לָנֶצַח! לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר, תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ? כִּי
שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ, דָּבְקָה
לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ.
ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הפרק היומי במיזם 929 כולל פסוקים
המתארים מציאות של שואה.
****
בעצרת ממלכתית ליום הזיכרון לשואה ולגבורה 2016, אמר סגן הרמטכ"ל
לשעבר, האלוף יאיר גולן, שמה שקורה בישראל מזכיר לו מגמות בגרמניה לפני 70, 80
ו-90 שנה, כלומר בין השנים 1926-1946.
המאזין ההדיוט והבור, מפנה עיניו כה וכה, רואה סביבו דמוקרטיה ליברלית
חופשית ומשגשגת, עם כל חרויות האדם וזכויות האזרח, ומבין שבסך הכל היה אחלה
בגרמניה הנאצית, היה סבבה באירופה בשנות השלושים והארבעים והיה די כיף בשואה. בשפה
מקצועית נקראת התופעה: גימוד השואה.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא הזדמנות לחשבון נפש – כיצד לממש את
הצו "לזכור ולא לשכוח". אני מציע שנקבע כלל ברזל בשיח הישראלי – כל השוואה
בין ישראל לנאצים ולשואה היא מחוץ לתחום, מחוץ לשיח הלגיטימי.
הרי היום, בשיח הקצוות המתלהם המשתלט על החברה הישראלית, אנשים חושבים
שבפחות מהביטוי "נאצי", אף אחד לא ישמע אותם. מפגינים חרדים קוראים
לשוטרים "נאצים". נערי גבעות מגדפים את חיילי צה"ל בתואר
"נאצים". הפרופסור המכובד ישעיהו ליבוביץ' הגדיר את צה"ל צבא יהודונאצי.
מפגינים פרועים מניפים כרזה עם דיוקנו של רבין במדי SS. בעקירת גוש קטיף הורים
המחיזו עם ילדיהם מיצג מבחיל של הילד בגטו ורשה עם הידיים המורמות.
ב"הארץ", השוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית היא לחם חוק, בדרך כלל בתוספת
משפט כסת"חי כמו "עם כל ההבדל" או הדָחְקָה "וכמובן אסור
להשוות", שמאוד מצחיקה אותם.
די! צריך לשים קץ לתופעה. על השיח הישראלי להציב קווים אדומים.
מאוד מאוד בוער לכם לשקר, להגזים? השוו לפוטין, לארדואן. זהו שקר
מספיק גס ומכוער שיכול לספק את תאוותכם. אבל למען השם – די עם ההשוואה הנואלת
לנאצים.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
