הבלוג של אורי הייטנר

במזמור נ אנו פוגשים לראשונה את אסף, מראשי הלוויים המשוררים.

המזמור מכיל בתוכו סתירה מהותית.

מצד אחד, זהו מזמור המעודד את עבודת הקורבנות.

מצד שני, הוא מפגין יחס שלילי לעבודת הקורבנות ואף מגחיך אותה.

איך מיישבים את הסתירה?

תחילה כותב המשורר: "אִסְפוּ לִי חֲסִידָי, כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח". הדרך לממש את הברית בין האדם ואלוהיו היא הזבח. המשורר מקביל את הזובחים לחסידי ה'.

אולם כאשר הוא נכנס לתוכן, הדברים נשמעים קצת אחרת. "לֹא עַל זְבָחֶיךָ אוֹכִיחֶךָ, וְעוֹלֹתֶיךָ לְנֶגְדִּי תָמִיד. לֹא אֶקַּח מִבֵּיתְךָ פָר, מִמִּכְלְאֹתֶיךָ - עַתּוּדִים. כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר, בְּהֵמוֹת בְּהַרְרֵי אָלֶף. יָדַעְתִּי כָּל עוֹף הָרִים, וְזִיז שָׂדַי עִמָּדִי. אִם אֶרְעַב, לֹא אֹמַר לָךְ, כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָהּ. הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים, וְדַם עַתּוּדִים אֶשְׁתֶּה?!" כלומר, המשורר שם ללעג את הרעיון של הזבח. מה? אלוהים רעב והאדם מאכיל אותו? הוא זקוק לסטייקים הללו? אכן, הדברים נשמעים משכנעים. באמת, רעיון הקורבנות ילדותי ומגוחך.

אך שוב – תפנית בעלילה. "זְבַח לֵאלֹהִים תּוֹדָה, וְשַׁלֵּם לְעֶלְיוֹן נְדָרֶיךָ. וּקְרָאֵנִי בְּיוֹם צָרָה, אֲחַלֶּצְךָ וּתְכַבְּדֵנִי... זֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי, וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים".

אז איך מיישבים את הסתירה? כאמור, רעיון הקורבנות הוא רעיון הזוי וילדותי. אלוהים באמת לא זקוק לזבח תודה. לא, תודה.

מי זקוק להם? האדם. האדם נדר נדר להקריב – הוא מחויב לנדר. האדם חש צורך להודות לאלוהים וזו הדרך שהוא מכיר – שיקריב זבח תודה. העיקר שלא יתבלבל, ויזכור שאלוהים לא זקוק לכך.

אבל האדם התקדם, ברוך השם. ויש דרכים ראויות יותר ונאותות יותר לחפש את קרבת האל – תפילה, לימוד תורה ובעיקר מעשים טובים והליכה בדרך הישר. לא הייתה רפורמה בתולדות היהדות, כמו המהפכה שחוללו חכמי המשנה, שיצרו יהדות חדשה, פוסט מקדשית, שאין בה עוד עבודת קורבנות. הם יצרו יהדות, שבה הצורך הפולחני של האדם יתבטא בדרך אנושית ראויה, ולא בעבודת קורבנות.

****

אך יש מסר אחד חשוב, שאותו כתב אסף בעידן של פולחן הקורבנות, אך הוא נכון באותה מידה היום, בעידן של פולחן רוחני, של תפילות ולימוד תורה. אין כל טעם לפולחן אם הוא מלווה במעשי עוול. ואדם המקפיד על כללי הפולחן וחוקי הדת שבין אדם למקום, אך מקל ראש במצוות שבן אדם לחברו, אשם הן בחטאים שחטא והן בחילול השם.

וְלָרָשָׁע אָמַר אֱלֹהִים: "מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי, וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ? וְאַתָּה שָׂנֵאתָ מוּסָר, וַתַּשְׁלֵךְ דְּבָרַי אַחֲרֶיךָ. אִם רָאִיתָ גַנָּב וַתִּרֶץ עִמּוֹ, וְעִם מְנָאֲפִים חֶלְקֶךָ. פִּיךָ שָׁלַחְתָּ בְרָעָה, וּלְשׁוֹנְךָ תַּצְמִיד מִרְמָה. תֵּשֵׁב בְּאָחִיךָ תְדַבֵּר, בְּבֶן אִמְּךָ תִּתֶּן דֹּפִי".

מיהו הרשע במזמור? אותו אחד שרץ לספר את החוקים ונושא את ברית ה' על פיו, כלומר הוא ראש ישיבה, רב, מנהיג דתי, מייסד רשת תלמודי תורה וכד', שבמקביל למעשיו אלה, ידו גם במעשי גניבה, עברות מין, לשון הרע ומרמה. אם אותו רשע חושב שבכך שהוא "מרביץ תורה" במקביל, מעשיו אלו מכפרים על חטאיו, אין הוא אלא טועה. ההיפך הוא הנכון. דווקא הוא מחלל השם החמור מכולם.

****

יהונתן גפן כתב בקריצה: "אם אני רואה גנב – אני נגנב אתו".

אותו רשע עליו כותב אסף המשורר, לא נגנב עם הגנב, אלא מזדרז להצטרף אליו: "אִם רָאִיתָ גַנָּב - וַתִּרֶץ".

 * 929