אחד המנהגים היהודיים הפחות מרנינים ומרוממי נפש, בלשון המעטה, הוא
מנהג הכפרות. ערב יום הכיפורים מסובבים תרנגול סביב הראש, ומצהירים: "זה
התרנגול ילך למיתה" ותמורתו, כפרה עליו, נזכה לאורך ימים טובים. מעין גרסה של
השעיר לעזאזל.
לא בכדי, המנהג הזה היה מאז ומתמיד שנוי במחלוקת, וגם רבים מגדולי
התורה לאורך הדורות שללו אותם, ובהם הרמב"ן והאר"י. אך עד היום הוא
מתקיים.
עם כל הסלידה מן המנהג, ייאמר לזכותו, שפדיון התרנגול נתרם לצדקה. אך
לכך ניתנה חלופה מוסרית יותר, אנושית יותר. מלכתחילה המנהג ממוקד אך ורק בצדקה,
בלי השחיטה. מסובבים שטר כסף סביב הראש, אומרים "זה הכסף ילך לצדקה",
ותורמים אותו. יפה מאוד.
****
דוד המלך ניצל מצרה גדולה, כאשר תושבי זיף הלשינו לשאול על הימצאו
בתוכם. הדבר נודע לו והוא ברח בעוד מועד. הוא כתב מזמור תודה לאלוהים שחילץ אותו.
ואיך הוא יביע את תודתו? מן הסתם, באמצעות זבח תודה.
דוד מבכר דרך אחרת, מוסרית יותר, אנושית יותר. "בִּנְדָבָה אֶזְבְּחָה לָּךְ". במקום
להקריב קורבן, הוא תורם נדבה לנזקקים. מופת לדורות.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
