* שתי חזיתות - מאקרון נאלץ להתמודד לא רק נגד הפשיזם הגזעני
המתעורר שוב באירופה, 70 שנה אחרי שרצינו להאמין שהוא מוגר, אלא גם נגד
האימפריאליזם הרוסי של הרודן פוטין.
* בלי
"ברוגז" – ההחלטה האנטי
ישראלית של אונסק"ו מרתיחה את הדם – בצביעותה, בשקרנותה וברשעותה. אך החדשות
החשובות הן השינוי המבורך שחל בשנים האחרונות במפת ההצבעה על אותה ההחלטה. משנה
לשנה מספר המתנגדים והנמנעים גדל והשנה, לראשונה, היה גדול יותר ממספר התומכים. גם
ריכוך הנוסח של ההחלטה, לא עצר את הזליגה הזאת.
לאחר ההחלטה
הקודמת, שהייתה קיצונית יותר והתקבלה ברוב גדול יותר, היו קריאות להעניש את מדינות
אירופה שהפנו לנו עורף, לנתק מגע, לגרש שגרירים וכו'. המסר של הקריאות הללו היה
"כשיורקים עלינו, עלינו להבין שזה לא גשם".
אבל האמירות הללו,
שהן מובנות בהחלט מבחינת תחושת הזעם והתסכול, מבטאות אי הבנה של הזירה המדינית. זו
זירה חשובה, שאסור לנו להפקיר אותה לידי האויב, הגם שהיא רוויית צביעות ושקר.
עלינו לדבוק בעיקרון אותו טבעו בן גוריון ומשה שרת מיד עם הקמת המדינה – שאיפה ליחסים
טובים ככל האפשר עם מקסימום מדינות, כמרכיב בעוצמת המדינה.
הפעילות הבינלאומית
מתחלקת להידוק היחסים הבילטרליים בין ישראל למדינות השונות (כלכליים ואחרים)
והשפעה על מדינות העולם להכרה בצדקתה של ישראל בסכסוך המזרח תיכוני. על ישראל לקדם
את יחסיה הבילטרליים גם עם מדינות שממשיכות לפעול נגדה בזירה הבינלאומית, כמו
המעצמות רוסיה וסין, כיוון שזהו אינטרס ישראלי, וכיוון שהדבר עשוי להוות מנוף גם
לשינוי בדרכן המדינית בעתיד.
במדינאות אין מקום
למשחקי "ברוגז", אלא לעבודה מדינית ודיפלומטית קשה וארוכת טווח, הגם
שהיא רוויית אכזבות ותסכולים. יש לפעול להמשך המגמה החיובית של השנים האחרונות, עד
יצירת מצב של בידוד המדינות הערביות והמוסלמיות ורוב מעשי נגד ההחלטות. הדבר
אפשרי, הוא בהישג יד, והוא כרוך בעשיה מדינית קונסטרוקטיבית ענפה.
* החמאסניק המתון – השאלה האם הניה מתון יותר ממשעל מגוחכת. להעמיד
את המילה "מתון" ליד חמאסניק, זאת בדיחה. האם הוא פחות קיצוני ממשעל?
אין דבר כזה חמאסניק פחות קיצוני. ובכל זאת, לדבר אחד אפשר לקוות - שהעובדה שהוא תושב
עזה, תגרום לכך שההרתעה של צה"ל תעבוד עליו יותר מאשר על משעל, מה שעשוי
לדחות את העימות הבא.
* ריקוד הכבשים – אוהד נהרין החליט שרקדני להקת בת שבע ירקדו
ויניפו את דגל אש"ף בריקודם (הרי דגל ישראל טוב, בעבור המיליה שלו, רק כדי
לתחוב אותו לתחת או לחרבן עליו).
מה שמטריד במיוחד,
בפרובוקציה הפרברסית הזאת, היא שתיקת הכבשים של הרקדנים. אוהד אמר ידיים למעלה...
אוהד אמר להניף את דגל האויב... אוהד אמר לציית. איזה אפסים, חדלי אישים, חסרי
עמוד שדרה. איזו צייתנות עיוורת; צייתנות עלובה. איזו פחדנות.
* גזען - טקס הדלקת המשואות בהר הרצל לא היה מספיק
"אשכנזי" בעבור מנשה רז, והוא פרסם בפייסבוק פשקוויל שטנה נגד עדות
המזרח. כיוון שאנו חברים בפייסבוק, נתקלתי בפשקוויל זמן קצר אחרי שעלה, ובטרם
ידעתי שהוא יקבל חשיפה תקשורתית.
התלבטתי איך להגיב.
להתווכח אתו? להסביר לו? להעמיד אותו על טעותו? זה חסר טעם. הרי אין המדובר בדעה
מושכלת, כי אם ברגש – רגש קמאי של שנאה גזעית לבני עמו שמוצא הוריהם בגולה אחרת
משל הוריו. לא להגיב? סתם ללכת להקיא? הרגשתי שאיני יכול לשתוק. הגבתי במילה אחת
קצרה, המסכמת הכל: גזען!
* דמעות התנין של
גדעון לוי - תקדים! גדעון
לוי כתב מאמר בעקבות מותו של ישראלי יהודי, ולא תמך בהורגיו.
מה קרה? ביום
העצמאות, נער ישראלי התאבד בירושלים. הוא נטל סכין ורץ לעבר חיילי צה"ל
במחסום חיזמה. החיילים הבינו שמדובר בפיגוע, ירו בו והרגוהו.
לגדעון לוי לא אכפת
ממותו של יהודי. אילו היה אכפת לו, הוא לא היה יוצא מגדרו להסביר ולהצדיק את
המחבלים ואת פיגועיהם. אבל הוא ניצל את ההזדמנות כדי להציג את חיילי צה"ל
כמכונות מוות. המסר של מאמרו, היה שצה"ל הוא מכונת מוות אוטומטית. כלומר,
גדעון לוי ניצל בציניות אכזרית ומקפיאת דם את מותו הטרגי של הנער, וגייס אותו לתעמולה
האנטי ישראלית הארסית שלו ושל אויבינו.
חיילי צה"ל
נהגו כשורה – עשו בדיוק את מה שנכון היה שיעשו. כאשר הם מזהים מחבל שרץ לעברם עם
סכין, ולא הייתה סיבה שיבינו אחרת, במקרה זה, עליהם לירות ולהרוג, כיוון
שהאלטרנטיבה היא שהם ייהרגו.
האם גדעון לוי אינו
יודע זאת? בוודאי שהוא יודע זאת. הוא כותב בפירוש: "החיילים ספרו את ההרוג
המי יודע כמה שלהם, בלי נפגעים לכוחותינו. העיקר תמיד: בלי נפגעים לכוחותינו".
ובמשפט זה הבהיר גדעון לוי מה רצונו, מה היה מספק אותו, מה היה ממלא אותו באושר.
נפגעים לכוחותינו.
* ואם זה היה נגמר
אחרת – נניח שסיפור
ההתאבדות של הנער היה מסתיים אחרת, מה היה כותב לוי? זאת הייתה הוכחה לכך שישראל
היא מדינת אפרטהייד. הוא היה כותב שבמדינת ישראל תפקידם של הערבים למות, ועובדה
שכאשר מדובר ביהודי...
* רובה ומחסנית במיטתו
של הילד - לפני ימים אחדים נתפס מפקד חוליית מחבלים שביצעה
מספר פיגועי ירי. הרובה והמחסנית נתפסו בארגז המיטה של בנו. התמונה של הרובה, עם
המחסנית בפנים, בארגז המיטה, התפרסמה ב-YNET.
איך נתפס המחבל
ונשקו? כאשר אנחנו שומעים על קלגסי אקיבוש האכזרים שפולשים באישון לילה לבתי
פלשתינאים תמימים ושולפים אותם מן המיטות... בדיוק כך נתפסים מחבלים וכלי נשקם.
מדובר ברובה שירה
על אזרחים ישראלים ונועד להמשיך לירות ולרצוח אזרחים וילדים ישראליים.
בפשקוויל
"ביקורת טלוויזיה" בעקבות תכנית על מפקד גדס"ר "גולני"
בערוץ 2, כתב עליו רוגל אלפר: "מה עושה אבא בלילות? בועט בדלתות של
זקנות". וכך הוא ממשיך ומתאר ברוח זו מעצר של מחבל.
מחבלים נעצרים כדי
להגן על חיי אדם. הרי כבר היינו בסרט של 1,500 נרצחים בשנים שאחרי אוסלו, עד
שצה"ל חזר לפעול ביו"ש.
בעיני אלפר,
צה"ל הוא צבא שבועט בדלתות של זקנות בלילות. בעיני אדם הגון, צה"ל הוא
צבא שמציל חיי אדם, באמצעות מעצר המחבלים לפני הפיגוע; בטרם יבצעו זממם הרצחני.
בשנה שעברה פרסם
אלפר ב"הארץ" מכתב למחבל שידקור אותו, בו הוא מצדיק את המעשה ומתנצל על
כך שבתור ישראלי הוא שותף לכיבוש. הוא תומך ללא סייג בפיגועי הטרור. ולכן, הוא
מתנגד לסיכול הפיגועים ומציג אותם כהתעמרות בזקנות.
* או"ם שמום
נוסח דבוקת שוקן - ב. מיכאל פרסם
פשקוויל ב"הארץ", בו הוא תקף את האו"ם על הכרתו בישראל ב-1949
והסביר שבכך הוא הוכיח שהוא "או"ם שמום". אזהרה: ב. מיכאל היה פעם
סטיריקן, ומישהו עלול לחשוב שהוא כתב זאת במאמר סטירי. אולי כפרודיה או הגזמה. לא.
הוא כתב זאת במאמר פובליציסטי. זו דעתו.
* יהודה ושומרון - מפקד גל"צ ירון דקל רענן הנחיה
לשדרי התחנה, לא להשתמש בביטוי "הגדה המערבית" שאומץ כביטוי האג'נדה
הפלשתינאית והאג'נדה של השמאל, אלא בביטוי נייטרלי – "השטחים".
הוא צודק לגבי
"הגדה המערבית". מה זה הגדה המערבית? מקום שבו ניתן לשכשך את הרגליים
במי הירדן? מאה מטר מן הירדן? עד כביש 90? אולי כל א"י המערבית, עד הים?
הביטוי הפוליטי הגדה המערבית, מנוגד לכל היגיון גיאוגרפי ולשוני ואין לו מקום.
אבל הוא טועה לגבי
"השטחים". אחרי מלחמת ששת הימים דובר על "השטחים" – יש שכינו
אותם "השטחים המשוחררים", אחרים – "השטחים הכבושים" וההגדרה
הרשמית הייתה "השטחים המוחזקים".
אבל הביטוי הזה
אנכרוניסטי. מדובר באזורים שיש להם שמות עבריים יפים ועתיקים, הרבה דורות לפני
שקמה מדינת ישראל – יהודה ושומרון. אין שום סיבה שבעולם להשתמש בשם אחר. זה השם
האובייקטיבי ביותר, כי הוא פשוט קורא למקומות בשמם, בשפתנו. גם מי שתומך בנסיגה
מיהודה ושומרון או בפשרה טריטוריאלית ביהודה ושומרון, אינו צריך להמציא
טרמינולוגיה חלופית, כדי לאנוס את השקפתו הפוליטית על השפה העברית ועל הגיאוגרפיה
של א"י.
הנחייתו של ירון
דקל הקימה עליו את "הארץ", ש"יצאו עליו", כהרגלם. ירון דקל
חוטף מהם שוב ושוב, כיוון שפתח את התחנה לקולות אחרים והפך אותה לתחנה פלורליסטית
ומגוונת, כיאה לתחנת שידור ציבורית. בעיני דבוקת שוקן פתיחות ופלורליזם נקראים
"השתלטות ימנית". אגב, מישהו אמר "הדתה" ולא קיבל?
* הערעור - שפטל השיג את ליטרת הרייטינג.
* בגלל המתנחלים – עמוס עוז, מתוך ספרו "שלום לקנאים":
" 'הכל בגלל הגלובליזציה!', 'הכל באשמת המוסלמים!', 'הכל בגלל המתירנות!', או
'בגלל המערב!', או 'בגלל הציונות!', או 'בגלל השמאלנים!' – כל מה שעליך לעשות הוא
למחוק את המיותר, לסמן עיגול סביב השטן הנכון בעיניך".
צודק, אבל הוא שכח
מישהו. את ה"שטן" החביב על קבוצת ההתייחסות שלו, ולבטח על מרבית קוראי
ספרו. "בגלל המתנחלים!". והיה מצופה ממנו, ולו מתוך יושרה אינטלקטואלית,
לציין זאת.
* חשוב יותר מסיום
הקונפליקט - עמוס עוז, מתוך
ספרו "שלום לקנאים": "... מצב נורמלי, מצב שבו לא יעמוד מולנו יומם
ולילה איזה 'צר ואויב' תורן... בעיני רבים בימין וגם ביהדות ההלכה וביהדות
ההתנחלויות, מצב כזה מאיים על עצם זהותנו. ... לא מעטים הם הסבורים שאפילו יותר
מאשר חשובים לנו השטחים – חשוב שהקונפליקט הנצחי ימשיך להיות נצחי".
עם כל הכבוד, ויש
כבוד, מדובר בהבלים. ההיפך הוא הנכון. הכמיהה לשלום חזקה מאוד בעם היהודי, מעל
ומעבר למחלוקות. אולם ב-25 השנים האחרונות חל סחף באמונה שהשלום בהישג יד, בשל
מספר אירועים היסטוריים, כמו תוצאות הסכם אוסלו, תוצאות ההתנתקות, תוצאות הנסיגה
מלבנון, תוצאות פסגת קמפ-דיוויד בשנת 2000, תגובת הפלשתינאים להצעות ברק ואולמרט,
קלינטון וקרי. וגם המציאות סביבנו במזרח התיכון ה"אביבי". הרי אילו הסכם
אוסלו לא היה מוביל למרחץ דמים אלא לשלום או אפילו רק לשקט ביטחוני, דעת הקהל
בישראל הייתה היום במקום אחר לגמרי.
אבל יש בתוכנו לא
מעטים הסבורים שאפילו יותר מאשר חשוב לנו לסיים את הקונפליקט, חשובה לנו הנסיגה.
* חבל שאיני חבר
הסתדרות - קראתי את הראיון
מעורר ההשראה של שלי יחימוביץ' ב"ידיעות אחרונות" וחשבתי בעיקר על כך,
שכל כך חבל שאיני חבר ההסתדרות ואיני יכול להצביע בעדה. שלי היא מנהיגת עובדים
אמתית, המאמינה בצדק חברתי ומשרתת את קידום הצדק החברתי בחברה הישראלית.
כאשר שלי עמדה בראש
מפלגת העבודה, הצבעתי בעד מפלגת העבודה לכנסת, על אף המחלוקת המדינית העמוקה שלי
אתה, בזכות מנהיגותה של שלי, עמדותיה הכלכליות חברתיות והמקום המרכזי של הנושא
החברתי כלכלי בראש מעייניה.
התמיכה שלי בה בבחירות
להסתדרות היא ללא סייג. בעצם עם סייג אחד קטן ושולי – אין לי זכות הצבעה.
* שבת ישראלית – לפני כעשרים שנה, ערכו ח"כ מ"הדרך
השלישית", פרופ' אלכס לובוצקי, יהודי דתי, וח"כ יוסי ביילין, מו"מ
על גיבוש הסכמות בין חילונים ודתיים בנושאי דת ומדינה. הנושא הראשון והקל ביותר,
שבו הם הגיעו להסכמה, היה השבת. רוח ההסכמה הייתה – שהשבת היא יום התרבות והפנאי
בישראל, ולא יום של עסקים. הרעיון היה צמצום דרמטי של פעילות העסקים והמסחר בשבת,
אך פתיחת מוסדות התרבות האמנות והפנאי ובאופן חלקי ומוגבל גם תחבורה ציבורית בשבת.
הסיבה לכך שדווקא בנושא זה היה קל להגיע להסכמה, היא היותו win-win.
שני הצדדים לא חשו שוויתרו, אלא שהרוויחו, כיוון שהשבת אינה רק עניין לדתיים, אלא
לכל היהודים, ובעצם לכל בני האדם.
מאז היו הרבה
מהלכים לגיבוש הסכמות בין חילונים ודתיים בנושאי דת ומדינה. באחדים מהם נטלתי חלק.
המהלך המפורסם מכל היה אמנת גביזון – מדן. ובכולם, הנושא הקל ביותר להגיע להסכמות,
ותמיד באותה רוח, היה השבת.
ואף על פי כן,
חילונים וחרדים קיצונים שוב ושוב דוחפים אותנו למלחמות שבת מיותרות, מתוך אינטרסים
זרים.
לראשונה, תוגש
השבוע לוועדת השרים לחקיקה הצעת חוק ברוח זו, "חוק השבת". מובילים את
היוזמה ח"כים מן הקואליציה והאופוזיציה, ובהם מיקי זוהר (ליכוד), רחל עזריה
("כולנו"), אלעזר שטרן ("יש עתיד") ומנואל טרכטנברג
(המחנ"צ).
לבושתי קראתי
שהמתנגד החריף במחנ"צ הוא איתן ברושי, נציג הקיבוצים, בשם הקיבוצים המרוויחים
הון מפעילות מרכזי עסקים בשבת. התביישתי, שדווקא בתנועה הקיבוצית יש התנגדות לחוק
חשוב כל כך לחברה הישראלית, ולחוק המעגן את השבת גם מבחינת צדק חברתי, בשל רדיפת
בצע.
* יכבדו את
המסקנות? - לאחרונה נפוצה
בפייסבוק קריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית על רצח תאיר ראדה.
אם תקום ועדה כזאת
- לאחר פרסום מסקנותיה, כל אלה שתובעים היום את הקמתה יצרפו את חברי הוועדה
למשטרה, לפרקליטות ולשופטים בכל הערכאות – כל השותפים ל"קשר", כביכול,
נגד רומן זדורוב התמים.
* פרס ישראל לסמי
מיכאל – אהוד בן עזר
צודק בקמפיין-היחיד שבו הוא קורא להענקת פרס ישראל לספרות לסמי מיכאל. הפרס מוצדק
משני טעמים. ראשית, כיוון שמדובר בסופר דגול, מגדולי הסופרים העבריים. שנית, גילו
המתקדם; העובדה שהוא כבר בעשור העשירי לחייו, נותנים לו עדיפות על פני סופרים
טובים לא פחות (כמו למשל חיים באר), שיכולים להמתין לסיבוב הבא.
הקמפיין של השבועות
האחרונים לא היה רלוונטי, כיוון שהשנה כלל לא הוענק פרס ישראל לספרות, אולם עתה,
יש ללחוץ על הענקת הפרס למיכאל בשנה הבאה.
* פרס ישראלי – חתן פרס ישראל על מפעל חיים צביקה לוי לבש חולצה,
ולא כפת עצמו במיקטורן או חלילה בעניבה. חתן פרס ישראל על מפעל חיים דוידלה בארי
לבש חולצה בחוץ ללא מיקטורן או חלילה עניבה ונעל סנדלים. חתן פרס ישראל לחקר מחשבת
ישראל פרופ' יהודה ליבס לא ענב עניבה. וסוף סוף הייתה תחושה שפרס ישראל הוא פרס
ישראלי.
* תעשה לי ילד - קראתי שאחת המעריצות של ג'סטין ביבר פונתה
מההופעה עם צירי לידה. איך זה קרה? היא צרחה "תעשה לי ילד?"
* ביד הלשון
תל אביב – לכבוד יום הרצל, אני מקדיש את הפינה לשמה של
העיר העברית הראשונה, תל אביב. מה הקשר בין הרצל לתל אביב?
בכ' בניסן תרסט
11.4.1909 עלו לקרקע חברי אגודת "אחוזת בית" כדי להקים את העיר העברית
הראשונה בארץ ישראל.
כעבור שנה, ניתן
לשכונה השם תל אביב.
בחירת השם תל אביב
הייתה הצהרת כוונות, שהעיר נועדה להגשים את חזונו של הרצל. חזונו של הרצל על דמותה
של המדינה היהודית בארץ ישראל מופיע ברומן האוטופי שלו "אלטנוילנד",
שיצא לאור ב-1902, שנתיים לפני מותו של המנהיג. לטיוטת ספרו הוא העניק את השם
"ציון החדשה", אולם לקראת פרסום הספר הוא החליט לשנות את שמו ל"אלטנוילנד".
פירוש השם
אלטנוילנד, הוא "ארץ ישנה חדשה".
הסופר, המשורר,
המתרגם והעיתונאי נחום סוקולוב, לימים נשיא ההסתדרות הציונית, תרגם את
"אלטנוילנד" לעברית, והעניק לו את השם "תל אביב". למה תל
אביב? בשם תל אביב ראה סוקולוב את מימוש המשמעות של ארץ ישנה חדשה. התל יושב על
חורבות עיר עתיקה. האביב מסמל התחדשות. אחרי "אביב העמים" של המאה ה-19,
האביב סימל במיוחד התחדשות לאומית.
את צירוף המילים תל
אביב, לקח סוקולוב מפרק ג' בספר יחזקאל. המעניין, הוא שתל אביב לא הייתה רק מקום
בגולה, אלא אף הוגדרה במילה המפורשת – גולה, "הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב".
בעיניי זו הברקה של ממש, המבטאת את מהות החזון הציוני והמפעל הציוני – המרת תל
אביב של הגולה, בתל אביב של המולדת, העיר העברית הראשונה, העיר שנועדה לממש את
החזון הציוני של המדינה היהודית בארץ ישראל.
כמו הרצל, סוקולוב
ומנהיגי הציונות הראשונים, כך גם הנביא יחזקאל היה חוזה מדינת היהודים שתקום לאחר
גלות בבל, ואף הוא צייר אוטופיה של ארץ ישנה חדשה, "אלטנוילנד".
* "חדשות בן עזר", "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
