הבלוג של אורי הייטנר

כמו מזמורי תהלים רבים אחרים, גם זה מזמור של תחינה בעת מצוקה, אך יש בו גם אמירות הנוסכות תקווה וביטחון.

המזמור מיוחס לדוד. דוד, או המשורר האלמוני, מתאר עצמי כאדם שאין מנוח לכף רגלו. אויביו רודפים אותו, והוא נע ונד.

נֹדִי סָפַרְתָּה, אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ, הֲלֹא בְּסִפְרָתֶךָ.

המשורר פונה לאלוהים: את נדודיי וטלטלותיי אתה סופר ומונה, אתה בודק. אתה סופר אותי. אתה מודע למצוקתי. אינך מתעלם מיסוריי, מכאביי, מגלותי. את דמעתי, נצור בנאד = המימיה או הג'ריקן, שבו אתה נוצר את הדמעות. תהיה גם דמעתי ברשימת הדמעות שאתה רושם בספרי החשבונות שלך.

זוהי קריאה לעזרה, לצד ביטחון שהקריאה תשמע.

****

בשירו "ברכת עם", מעניק ביאליק אינטרפטציה חדשה לפסוק: "הֵן סוֹפְרִים אֲנַחְנוּ אֶת נוֹדְכֶם וְחוֹבְבִים".

יש כאן שני שינויים מהותיים לעומת המקור. משורר תהילים מייחל לכך שאלוהים יספור אותו, יכיר בנדודיו ויסוריו. ביאליק נוטל את המשימה הזאת מיד אלוהים לידי אדם. זהו חלק מן המסר הציוני, שחדלנו לצפות לגאולה שמיימית, נסית, ונטלנו את גורלנו בידינו.

השינוי השני, הוא מעבר מלשון יחיד בתהלים, ללשון רבים ב"ברכת עם". כאן הדאגה היא של הרבים, של העם היושב בגלות, לקומץ החלוצים שלפני המחנה, המשלמים מחיר אישי כבד על המשימה שנטלו בשם העם. ביאליק מרגיע את החלוצים, בהבהירו להם שאין הם חלוץ ללא מחנה, אלא עומד מאחוריהם מחנה הגדול, שסופר אותם, מודע לקשייהם וסבלם, וסופר אותם.

* 929