הבלוג של אורי הייטנר

על פי פירמידת הצרכים של מאסלו, הדיוטה הבסיסית היא צרכיו הפיזיים של האדם: הצורך לנשום, לאכול ולשתות, לישון, לקיים יחסי מין, להתמודד עם מחלות. בראש הפירמידה, בדרגה החמישית, ניצבת ההגשמה העצמית: מוסר, יצירתיות, התמודדות עם בעיות וכד'.

איפה נציב את האמונה באלוהים בפירמידה הזאת?

ניתן לתת תשובות אפשריות רבות לשאלה הזאת. יתכן שהיא נמצאת בדרגה הבסיסית. בסכנת חיים, למשל, שבה כל משאביו של האדם מרוכזים בהישרדותו הפיזית, גם אנשים שאינם מאמינים במצב רגיל, נושאים תפילה. מדובר בצורך בסיסי, אינסטינקטיבי.

מצד שני, האלוהות מייצגת את הנשגב, את מה שמעבר לפסגות השאיפות, את המופת העליון שאליו אנו מנסים להתקרב.

את מזמור סג כתב דוד במדבר יהודה, במנוסתו משאול. אדם במנוסה, ביובש, בצמא וברעב – אך טבעי שיפנה לאלוהיו.

אולם המעניין הוא, שדוד, במצוקתו, פונה לאלוהיו בשירה נשגבת. הוא אינו פונה אליו בתחינת הישרדות, בבקשה שירווה את צימאונו למים. דווקא במצב הזה, הוא מגיע להתעלות רוחנית. נפשו צמאה ובשרו כמה – לקרבת אלוהים.

אֱלֹהִים, אֵלִי אַתָּה, אֲשַׁחֲרֶךָּ,

צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי,

כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה,

וְעָיֵף בְּלִי מָיִם.

כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ

לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ.

כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים

שְׂפָתַי יְשַׁבְּחוּנְךָ.

****

במזמור הקודם מופיע שלוש פעמים, בווריאציות שונות, צירוף המילים צוּרִי וִישׁוּעָתִי. זה אחד המקורות לצירוף המילים של הפיוט מעוז צור.

במזמור זה, בחלקו השני, שבו מתייחס דוד לאויביו הפוליטיים, הוא כותב: "וְהֵמָּה לְשׁוֹאָה יְבַקְשׁוּ נַפְשִׁי". הם מבקשים את נפשי כדי לגרום לי לאסון, למוות.

הצירוף מבקש נפשי, כביטוי לאויב, מופיע בשירה של נעמי שמר "שבחי מעוז".

"מעוז צור" הוא פיוט שנכתב לאחר הפרעות ביהודי גרמניה במסע הצלב השלישי. זהו פיוט של תחינה לאלוהים שישוב ויתערב בהיסטוריה, יראה את כוחו ויציל את עם ישראל, כפי שעשה ביציאת מצרים, בשיבת ציון לאחר גלות בבל, בנס פורים ובמרד החשמונאים.

"שבחי מעוז" הוא התשובה הציונית ל"מעוז צור". נעמי שמר אינה מצפה לנס. את הפאסיביות של הגולה החליף האקטיביזם הציוני, של עם נוטל את גורלו בידו, ומגן על עצמו בכוחו הוא. צור ישועתי, אומרת נעמי שמר, אינו משיח צדקנו שיבוא בעתו, אלא צה"ל, המעוז, הנכונות שלנו להגן על חיינו, על המדינה, על המולדת. השיר נכתב במלחמת ההתשה.

מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח.

הרחק הרחק ליד ביתי הפרדסים נתנו ריח.

אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות

ובנקרות צורים ובמחילות עפר,

אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי

צופה בי מבקש נפשי.

מעוז צור ישועתי, מבצר עיקש וקישח.

עצי שקד ליד ביתי עומדים בלובן פורח.

אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות

ובנקרות צורים ובמחילות עפר,

אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי

מביט בי מבקש נפשי.

מעוז צור ישועתי, בקרב אין קץ ינצח.

אלי איילת אחותי חיוך עייף תשלח.

אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות

ובנקרות צורים ובמחילות עפר,

אי שם בלב הלילה דרוך וחרישי

אורב לי מבקש נפשי.

אבוי לו מעוקצי, ואבוי לו מדבשי.

אבוי למבקש נפשי.

כל שיריה של נעמי רוויים בתכתובת עם מקורות ישראל, וכך גם שיר זה.

מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח: "כִּי שָׁכַחַתְּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵךְ, וְצוּר מָעֻזֵּךְ לֹא זָכָרְתְּ" (ישעיהו יז), הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז, לְבֵית מְצוּדוֹת לְהוֹשִׁיעֵנִי" (תהלים לא), "אַךְ הוּא צוּרִי וִישׁוּעָתִי" (תהלים סב) וכמובן הפיוט "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח".

אבוא במנהרות ובמצדות ובמערות ובנקרות צורים ובמחילות עפר – "וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צֻרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר מִפְּנֵי פַּחַד יְהוָה, וּמֵהֲדַר גְּאוֹנוֹ בְּקוּמוֹ לַעֲרֹץ הָאָרֶץ" (ישעיהו ב) ו"וַתָּעָז יַד מִדְיָן עַל יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי מִדְיָן עָשׂוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְהָרוֹת אֲשֶׁר בֶּהָרִים, וְאֶת הַמְּעָרוֹת וְאֶת הַמְּצָדוֹת" (שופטים ו). יש כאן רמז להתחפרות במעוזים (=מוצבים).

אורב לי מבקש נפשי... אבוי למבקש נפשי – "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אֲבִישַׁי וְאֶל כָּל עֲבָדָיו: הִנֵּה בְנִי, אֲשֶׁר יָצָא מִמֵּעַי, מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי" (שמואל ב, טז) והמזמור שלנו: "וְהֵמָּה לְשׁוֹאָה יְבַקְשׁוּ נַפְשִׁי".

אבוי לו מעוקצי ואבוי לא מדובשי: רש"י ל"במדבר" כ: "אמר לו בלעם להקב"ה: אם כן אברכם. ענה לו הקב"ה: אינם צריך לברכתך, כי ברוך הוא, משל אומרים לצרעה: לא מדובשך ולא מעוקצך".

האם זהו שיר מיליטריסטי, המקדש את הכוח, את הצבא, את המעוז, כתחליף לקדושת האל?

הצבא הוא רע הכרחי. הוא הכרחי, אך הוא רע. הוא רע, אך הוא הכרחי. גם בשיר הזה, המעוז, הצבא, הכוח, אינם בשום אופן מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי להגנה על היצירה שיצרנו בארץ ישראל.  

 למען מה המלחמה הזאת? להגנה על היש שיצרנו באתים, במזמרות ובמחרשה: "ליד ביתי הפרדסים נתנו ריח... עצי שקד ליד ביתי עומדים בלובן פורח".

* 929