ההשראה למאמר זה, היא כותרת של ערב עיון שנערך לאחרונה בירושלים,
שכותרתו: "אילו ישראל נסוגה מיהודה ושומרון מיד לאחר מלחמת ששת הימים".
לא נכחתי בערב העיון ואיני יודע מה היה בו. אולם הרושם הראשון שעלה בדעתי, היה שאף
הוא חלק מפסטיבל הנהי על "50 שנות כיבוש" – פסטיבל של אבל על הניצחון
הישראלי הגדול, פסטיבל שהייתי נותן לו את הסלוגן: תנו לצה"ל להפסיד.
אולם אם אנו משתעשעים בהיסטוריה אלטרנטיבית, ב"מה היה
אילו", ראוי לבחון תרחישים נוספים. בטרם אציג את התרחיש, אקדים ואומר,
שהיסטוריונים אינם אוהבים את העיסוק ב"מה היה אילו". הטענה היא שיש הרבה
יומרה בעיסוק הזה, כיוון שכל תרחיש כזה מבוסס על הנחות רבות, ודי אם אחת מהן לא
הייתה מתקיימת - הכל יכול היה להשתנות. ואף על פי כן, אני דווקא רואה חשיבות
בתרחישים הללו. כמי שרואה בעיסוק בהיסטוריה לא רק הכרת העבר, אלא גם הפקת לקחים
לעתיד, ראוי לבחון את העבר, ולנסות לחשוב מה היה קורה אילו... אבל יש לגשת לעיסוק
כזה בענווה; כלומר מתוך ידיעה, שהתרחיש אינו ודאי, שההיסטוריה הייתה יכולה להתקדם
אחרת מהתרחיש.
****
הרקע לתרחיש, הוא סיפור ההחלטה לכבוש את הגולן במלחמת ששת הימים.
מלחמת ששת הימים יכולה הייתה להסתיים כמלחמת ארבעת הימים. בארבעת
הימים הראשונים צה"ל השמיד את חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן, שחרר את
ירושלים, השתלט על כל יהודה ושומרון עד הירדן ועל כל סיני עד תעלת סואץ.
עם סוריה לא נערכה מלחמה כוללת, לא נערך תמרון. סוריה הרעישה בהרעשה
כבדה ביותר את יישובי הגליל העליון ועמק הירדן. היו שני ניסיונות מחטף סורי באזור
דן, דפנה ושאר יישוב, שהוסגו בידי כוחות מקומיים. סוריה הפסיקה את האש ושאפה לסיום
המלחמה במצב זה.
בישראל הייתה מחלוקת האם לתקוף את סוריה. הדוחפים העיקריים להתקפה היו
תושבי הצפון, שסבלו לאורך שנים מנחת זרועם ותוקפנותם של הסורים. ברוח גבית של השר
יגאל אלון (בעצמו חבר קיבוץ גינוסר) ואלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר, יצאה משלחת
היישובים ללחוץ על ראש הממשלה לוי אשכול לתת לצה"ל את הפקודה. אשכול, ששנים
רבות היה חבר דגניה ב', תמך בכך. צה"ל, בראשות הרמטכ"ל רבין, תמך בכך.
רוב שרי הממשלה תמכו בכך. כדי להגביר את הלחץ על הממשלה, זימן ראש הממשלה את
המשלחת להיות נוכחת בישיבת הממשלה לכל אורכה.
שר הביטחון משה דיין התנגד בתוקף. הוא חשש שתקיפת סוריה, בעלת בריתה
הראשית של ברית המועצות, עלולה להביא למעורבות סובייטית. כאשר נציגי התושבים אמרו
שלא יוכלו להמשיך לחיות כפי שחיו עד כה, הוא הציע להעתיק את היישובים אל מחוץ
לטווח התותחים.
כמעט בלתי אפשרי לכפות החלטה על מלחמה על שר ביטחון המתנגד לה, בוודאי
כאשר מדובר בדיין, שהיה בשיא תהילתו. ההחלטה הסמיכה את ראש הממשלה ושר הביטחון
להחליט; החלטה שמשמעותה הייתה מתן זכות וטו לדיין, שהתנגדותו הייתה נחרצת.
באופן מפתיע, שינה דיין את דעתו באותו לילה, וללא כל הסבר, ואף בלי
לעדכן את ראש הממשלה ואת הרמטכ"ל, הוא התקשר ישירות לאלוף הפיקוד והורה לו
לתקוף. ב-9-10 ביוני 1967, שחררו כוחות צה"ל את הגולן.
התרחיש החלופי, אם כן, אינו דמיוני. על פי התרחיש, דיין לא היה משנה
את דעתו ולא נותן לדדו את ההוראה. המלחמה הייתה מסתיימת כשהגולן בידי סוריה. מה
היה קורה אז?
****
הסתיימה מלחמת ארבעת הימים. ישראל חוגגת את ניצחונה הגדול. מצרים וירדן
מלקקות את פצעיהן. ובסוריה – חגיגות הניצחון. שר המלחמה והאיש החזק של סוריה, חאפז
אל-אסד, הופך בן יום לגיבור הגדול והבלתי מעורער של העולם הערבי. נאצר – אאוט. אסד
– אין. אסד תופס גם פורמלית את השלטון בסוריה.
ההערצה לאסד שוברת שיאים. המוני הערבים, שמאמינים לנראטיב לפיו חילות
האוויר של ארה"ב ובריטניה לחמו לצד ישראל, רואים באסד את מי שניצח את ישראל
ואת שתי המעצמות גם יחד. הם רואים בו את מי שלאורך כל המלחמה לא חדל להפגיז את
יישובי הצפון, ולא איבד שעל אחד מאדמתו. הם רואים בו מי שהצליח להרתיע את ישראל,
להפחיד אותה.
אסד נואם בעצרות המוניות ברחבי סוריה, מכריז על עצמו כסלאח א-דין
המודרני, האיש שישחרר את ירושלים, שישים קץ לחרפת 1948 ולחרפת 1967, האיש שיוביל את
העולם הערבי להשמדת הישות הציוני, ולהשלכת היהודים לים. כל העולם הערבי נושא אותו
על כפיים; שמו נישא בפי כל.
שבועיים אחרי המלחמה – מוקש מתפוצץ ליד צינור המוביל הארצי. שלושה
שבועות אחרי המלחמה – הפגזה על תל קציר. חודש אחרי המלחמה, ירי מאסיבי על גדות.
למחרת – צלף יורה אל בית הילדים בקיבוץ דן והורג ילד.
האווירה ביישובי עמק החולה ועמק הירדן היא אווירה של ייאוש.
התקריות גוברות במהלך 1968. אסד מכריז על מלחמת התשה נגד ישראל. מצרים
מצטרפת למלחמה. ארגון הפת"ח פועל נגד ישראל מירדן. יישובי עמק הירדן מותקפים
הן מסוריה והן מירדן. במהלך שנות ההתשה, סובלים יישובי הצפון מעזיבה המונית. חלק
מן היישובים נטושים.
במהלך מלחמת ההתשה, סוריה סופגת מכות קשות, כולל הפצצות לעומק סוריה,
אך הדבר אינו גורע מההערצה לאסד בסוריה ובעולם הערבי. אדרבא, כושר העמידה שהוא
מגלה, המכות הקשות שהוא מנחית על יישובי הצפון – כל אלה מצטרפים למיתוס של גיבור
מלחמת 1967.
כאשר באוגוסט 1970 מצליח מזכיר המדינה האמריקאי רוג'רס להביא להפסקת
אש, אסד נתפס כמנהיג שהכניע את ישראל פעמיים. בנאומיו מגדיר אסד את הפסקת האש
כהודנא, ומתחייב שיום ההכרעה קרב ובא. אחרי כמה תאריכי יעד למלחמה שלא התממשו,
גוברת ההערכה של המודיעין הישראלי, שפניהן של סוריה ומצרים אינם למלחמה. הסבירות
למלחמה, מבהיר אמ"ן, נמוכה ביותר. נמוכה מנמוכה.
****
שבת, 6 באוקטובר 1973. יום הכיפורים תשל"ד.
בשעת בוקר מוקדמת מגיעה הידיעה: הערב ב-18:00 תפרוץ מלחמה.
ראש הממשלה גולדה מאיר מקבלת החלטה דחופה – עד הערב לפנות את קריית
שמונה, טבריה וכל יישובי הגליל העליון ועמק הירדן. אין צבא שיגן עליהם מפני הפולש
הסורי. היא מורה לגייס את כל מערך התחבורה הציבורית בארץ למטרה זו, גם על חשבון
גיוס המילואים.
בשעות הצהרים השמועה פושטת. תושבי הצפון שברשותם רכב, נכנסים
למכוניותיהם ונסים על נפשם. פקקים כבדים בכבישי ישראל, בדרכים המובילות למרכז.
אוטובוסים מכל רחבי הארץ עושים את דרכם צפונה לפנות את התושבים. אווירת כאוס
ופאניקה בצפון.
14:00 ארבע שעות לפני שעת הש"ין, חוצה צבא מצרים את תעלת סואץ. צבא
סוריה פולש בכל עוצמתו לישראל. מטוסי חיל האוויר הסורי מפציצים את שיירות
האוטובוסים והמכוניות ואת פיקוד הצפון בצפת. טורי שריון סורים פורצים באזור דן,
בגונן, במחנים ובצמח.
6 באוקטובר בחצות – קריית שמונה, טבריה, ראש פינה, חצור הגלילית ועשרות
מושבים וקיבוצים נפלו לידי הסורים. אלפי הרוגים ישראלים, רובם אזרחים.
ממשלת ישראל מפנה את כוחותיה להגנה על מפרץ חיפה ועל פיקוד הצפון
בצפת.
שר הביטחון משה דיין משכנע את גולדה מאיר, להציג בגלוי סוללת טילי
יריחו בעלי ראש נפץ גרעיני.
ראש הממשלה בנאום לאומה: הבית השלישי בסכנה.
****
כל זה לא קרה. ב-9 ביוני 1967, לפנות בוקר, בהחלטה של רגע, במפתיע,
שינה דיין את דעתו והורה לצה"ל לבצע את הפעולה ממנה הזהיר שעות אחדות קודם
לכן. מה גרם לו לשינוי הדרסטי? איש אינו יודע. דיין עצמו לא ממש הסביר זאת. האם
בכלל קדם להחלטה תהליך חשיבה מסודר בראשו של דיין? האם הייתה זו החלטה פזיזה? האם
הייתה זו גחמה של רגע?
כך אין מקבלים החלטות אסטרטגיות במדינה נורמלית. ברור שכך אסור היה
שתתקבל ההחלטה ההיסטורית הזאת. לימים דיין אף הביע חרטה על ההחלטה.
אך יתכן שההחלטה הזו, שהתקבלה בצורה כל כך תמוהה, אם לא לומר – הזויה,
הייתה ההחלטה החשובה ביותר בתולדות המדינה, שהצילה את ישראל מעתיד קודר והרה אסון.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
