הבלוג של אורי הייטנר

פרקים ע ועא הם שני חלקים של מזמור אחד.

המזמור נכתב מתוך צרה ומצוקה קשה של דוד. המזמור נכתב לאלוהים כדי שייזכר בדוד, ויחוש להצילו.

לְהַזְכִּיר אֱלֹהִים לְהַצִּילֵנִי

יְהוָה לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה.

דוד מזרז את אלוהים. חוּשָׁה! איזו זעקה. האדם חש שהוא על הסף, שתשועתו חייבת להיות מיידית. אם אלוהים ישתהה, זה עלול להיות מאוחר מדי.

מה מייאש כל כך את דוד?

יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי   

יִסֹּגוּ אָחוֹר וְיִכָּלְמוּ חֲפֵצֵי רָעָתִי.

יָשׁוּבוּ עַל עֵקֶב בָּשְׁתָּם  

הָאֹמְרִים הֶאָח הֶאָח.

מבקשי נפשו של דוד מייאשים אותו – אלה שרודפים אותו כי הם מבקשים את נפשו, כלומר רוצים להרוג אותו.

כאשר אדם נמצא בקרב הישרדות, קרב על עצם חייו, מתוך תחושת קץ קרב, אם לא ייוושע מיד – שום דבר אחר אינו אמור לעניין אותו, זולת הצלתו הפיסית.

והנה, אפילו ברגע הזה, יש דבר נוסף, העוכר את רוחו של דוד לא פחות מהסכנה לחייו. "הָאֹמְרִים הֶאָח הֶאָח". כלומר, אלה ששמחים לאידו, שחוגגים את מותו הקרב, את אובדנו, את אסונו.

אין שמחה בזויה, עלובה, נחותה, כמו השמחה לאיד.

כשאני קורא את הדברים, הם מחזירים אותו 12 שנים לאחור. לעקירת גוש קטיף. אני מאמין שרוב תומכי ההתנתקות, חשו צער וכאב, לפחות ברמה האנושית, על אסונם וחורבנם של העקורים. אולם היו גם אחרים – ששמחו לאידם, שרקדו על דמם. הייתה זו תופעה בזויה, עלובה, נחותה.

חודשיים וחצי לפני העקירה, פרסמתי מאמר שכותרתו "מתנחלופוביה", שבו התייחסתי לתופעה. להלן כמה קטעים מן המאמר:

****

בתוך ים המלל בנושא ההתנתקות, שוב ושוב נשמעת קלישאה שאיני יודע מי הראשון שהגה אותה, אך לא מעט אימצו אותה כמוצאי שלל רב: "לא יכולה להיות מלחמת אחים", דבר הקלישאה, "כי המתנחלים אינם אחים שלנו".

זו אמירה נוראה. הדרת אחים היא אחת הדרגות השפלות ביותר של שנאה. מי שאומר זאת, אינו נרתע מאפשרות המלחמה, הוא רק מסביר שהמלחמה לא תהיה נוראה כל כך, כי היא לא מלחמה באחים.

אם המתנחלים אינם אחים, מה הם? הם זרים. הם האחר. המושג אחווה אינו רלוונטי לגביהם, שהרי האחווה היא משורש אח. מושג כסולידריות לאומית אינו רלוונטי כלפי מי שאינו חלק מהלאום שלי. סולידריות חברתית אינה רלוונטית לגבי מי שאינו חלק מן החברה שלי.

אלה הטוענים שהמתנחלים אינם אחים שלהם, רומזים לכך שהמתנחלים הם אויבים שלהם. והנה, במקרה זה הם שוכחים את הקלישאה ש"שלום עושים עם אויבים". היהדות מחנכת על אמרתו של החכם מכל אדם: "בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" (משלי, כ"ד, י"ז). המדרש מספר שכאשר האויב הנורא, המצרים, שהעבידו את ישראל בפרך, וציוו להשמיד כל בן הילוד, טבעו בים, אמר הקב"ה למלאכים ששרו: "מעשי ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה לפניי?!". אך אלה הרואים במתנחלים אויב, אינם נוהגים כך. הנה, קראתי שמפיקים כבר שיריינו מועדונים בת"א למסיבות התנתקות.

אני מתנגד לעקירת יישובי גוש קטיף, אך אני בהחלט מבין את מי שדעתו אחרת. הייתי מצפה ממי שתומך בהתנתקות, שיראה בכך רע הכרחי. אולי הכרחי, אך רע. חורבן של חבל התיישבות שלם, שימת קץ לקיומן של קהילות פורחות ותוססות, עקירת מפעל חייהם של אלפי אנשים, שבר חלומם – אלה דברים רעים ונוראים. גם ממי שחושב שאין ברירה ויש לעשות זאת, הייתי מצפה שיקרע קריעה ויתאבל על האובדן.

מסיבת התנתקות?! לחגוג עקירת יישובים?! לאיזה שפל מוסרי, לאיזו תהום אנושית, הידרדרו אותם אנשים ערלי לב, ההופכים אחים לאויבים, ובנפול אויביהם הם שמחים וחוגגים.

****

בהמשך המאמר הדגמתי את גילויי השנאה והשמחה לאיד בציטוטים מעיתונות התקופה, וסיימתי במילים האלו:

מניין השנאה הזו? זהו פרי באושים של שלושים שנות הסתה ודמוניזציה שנעשו לציבור המתיישבים ביש"ע. כיהודי וכישראלי, הביטויים הנפסדים הללו מעוררים בי גועל ובושה.

 * 929