הכותל / צמד
דרום
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים" 5.6.17
היום אנו מציינים יובל למלחמת
ששת הימים - ניצחונה הגדול של ישראל על אויביה; ניצחון שקיבע את היותה עובדת קבע
בארץ ישראל ובמזרח התיכון, ניצחון ששינה את מצב הצבירה שלה מישות מצומקת עם הגב
לים למדינה בעלת גבולות בני הגנה, ניצחון שהשיב את מדינת העם היהודי למחוזות מולדת
ובראשם העיר העתיקה בירושלים.
ולציון יובל לניצחון, מתנהל כאן פסטיבל
נהי תקשורתי על האסון הנורא שפקד אותנו במלחמת ששת הימים.
התחקירן של הפינה שלנו הצליח להשיג את
תגובתו של הנביא ישעיהו על התופעה הזאת: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב
וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק
וּמָתוֹק לְמָר".
מלחמת ששת הימים הניבה עשרות שירים ופזמונים. רבים מהם נאספו בשני
תקליטים: "ירושלים של זהב" ו"ירושלים של ברזל". "ירושלים
של זהב" היה במשך עשרות שנים התקליט הנמכר ביותר בתולדות המדינה, ויתכן שעד
היום השיא שלו לא נשבר.
אחד המיתוסים הכוזבים על אודות מלחמת
ששת הימים, הוא שבאופוריית הניצחון, נשכח המחיר, נשכחו החללים, לא ספרנו אותם.
כאילו לא היו 779 הרוגים, לא היו 2,593 פצועים, אלא רק ניצחונות וכיבושים.
וה"הוכחה" לכך היא שירי המלחמה – כולם שירי ניצחון ורהב, כמו "נאצר
מחכה לרבין", ואילו ההרוגים, השכול והיתמות – יוק.
לנראטיב הזה, שנולד לאחר מלחמת יום
הכיפורים, יש פיתוחים והמשכים. למשל, ש"ירושלים של ברזל" של מאיר אריאל,
הוא שיר מחאה על שירי הניצחון ובעיקר על שיר הניצחון "ירושלים של זהב",
ובניגוד אליהם, הוא מדבר על השכול ועל מחיר הניצחון. שהשיר הראשון שניסה לנפץ את
האופוריה ההירואית ולהתמקד במחיר המלחמה הוא "שיר לשלום" ויותר מכך,
המחזות של חנוך לוין "את, אני והמלחמה הבאה" ו"מלכת אמבטיה".
האופוריה וההתכחשות למחיר המלחמה נמשכו גם במלחמת ההתשה, ורק מלחמת יום הכיפורים
הביאה לשינוי כיוון.
יש פער גדול בין המיתוס והעובדות. בניגוד
למיתוס המקובל, האמת היא שעל אף מלחמה לא נכתבו שירי זיכרון, שכול ויתמות כמו על
מלחמת ששת הימים (ומלחמת ההתשה שבעקבותיה), ויתכן שמספר שירי הזיכרון בעקבות ששת
הימים גדול יותר משל כל שאר המלחמות גם יחד. או במילים אחרות, המיתוס הזה כוזב
לחלוטין.
במאמר שפרסמתי לפני שבועות אחדים, תחת הכותרת "עז הניצחון בקרב
ונורא", ציטוט מתוך השיר "אחרי המלחמה", הוכחתי באמצעות שירים רבים
עד כמה הנראטיב הזה שקרי. נכון, השירים מבטאים בהחלט את שמחת הניצחון, שמחה מוצדקת
וראויה, ובמקביל גם את הכאב הגדול על מחיר הניצחון. ובמקרים רבים, שני המסרים
מופיעים באותו שיר.
מבין השירים הרבים של מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה הזכרתי במאמר את:
"אחרי המלחמה", "ילדי איננו ילד", "בלדה לחובש",
"מה אברך", "בשעריך ירושלים", "גבעת התחמושת",
"עמק דותן", "מי שחלם", "קרב רפיח", "פתאום
בלעדיו", "הייתי נער" ו"הכותל".
אתייחס גם לשאר מרכיבי המיתוס.
השיר "נאצר מחכה לרבין", סמל
הרהב, לא נכתב לאחר הניצחון, אלא בתקופת ההמתנה שקדמה לו. אין זה שיר של רהב, אלא
שיר של העלאת המורל, בימי החרדה שקדמו למלחמה.
גם "ירושלים של זהב" אינו
שיר ניצחון, אלא קינה על ירושלים המחולקת, שהושר ביום העצמאות, שלושה שבועות לפני
המלחמה וביום בו החלה תקופת ההמתנה. עם שחרור ירושלים הוסיפה נעמי שמר את הבית
"חזרנו אל בורות המים", המעלה על נס את תיקון המצב הקלוקל שתיארה הקינה.
"ירושלים של ברזל" של מאיר
אריאל, אינו שיר מחאה, אינו תגובה לשירי הניצחון כיוון שהוא נכתב בידי צנחן
בירושלים בעיצומה של המלחמה. ואין הוא מוחה על "ירושלים של זהב", אלא
משלים אותו. השיר שהפעים אותו ואת חבריו לפני המלחמה, קיבל נופך חדש עם שחרור העיר
העתיקה, ועל כך הוא כתב את גרסת הלוחם. הוא שלם לחלוטין עם צדקת המלחמה:
"באנו להרחיב גבולייך ולמגר אויב". ובמלחמתנו, שמנו קץ למצב שהצדיק את
קינתה של נעמי שמר:
הלא לחומותייך
קראנו דרור.
כלוחם, הוא העלה כמובן את נושא מחיר
הניצחון, מחיר קריאת הדרור לחומות ירושלים, והחזרה להר הבית, לכותל המערבי ולים
המלח בדרך יריחו.
ובאו אמא אחר אמא
בקהל השכולות.
ובשל המחיר הכבד, הוא החליף את
"אשר כולה זהב" ל"כמעט כולך זהב". בכך הוא העביר מסר זהה
לשירי הניצחון האחרים, המסר של "עז הניצחון בקרב, ונורא".
האמנם "שיר לשלום" היה שיר
שהתייחס בכבוד לנופלים, בניגוד ל"שירי הניצחון והלל?
כך נכתב בו:
הזכה שבתפילות
אותנו לא תחזיר.
מי אשר כבה נרו
ובעפר נטמן,
בכי מר לא יעירו
לא יחזירו לכאן.
-
אל תביטו לאחור,
הניחו להולכים.
כלומר, ההיפך מהנראטיב. שיר לשלום מבקר
את השירה על הנופלים. לצד ביקורתו על שירי ההלל והניצחון, הוא מבקר גם את שירי
הזיכרון והשכול, ומפציר "הניחו להולכים". שירו "רק שיר
לשלום". רק.
וכמובן ששיריו של חנוך לוין יצאו נגד
תרבות הזיכרון. הוא התריס נגדה, והציג במקומה חלופה – האשמת ההורים השכולים במות
יקיריהם, בשל החינוך הציוני שנתנו להם.
ואל תאמר שהקרבת קורבן,
כי מי שהקריב הייתי אני,
ואל תדבר עוד מלים גבוהות
כי אני כבר מאוד נמוך, אבי.
אבי היקר, כשתעמוד על קברי
זקן ועייף ומאוד ערירי,
ותראה איך טומנים את גופי בעפר-
בַּקֵש אז ממני סליחה, אבי.
לא בכדי, מי שהובילו את המחאה נגד הצגת
מחזותיו הסאטיריים של לוין, היו ההורים השכולים, שבהם הוא פגע במזיד וברשעות.
בפינה זו השמענו לאורך השנים כמה משירי מלחמת ששת הימים, ובהם
"ירושלים של זהב", "ירושלים של ברזל", "מה אברך",
"הייתי נער", "מי שחלם", "יהושע", "ראי רחל
ראי" ו"ילדי איננו ילד".
היום נשמיע את שירו של יוסי גמזו "הכותל".
סמל הניצחון הגדול של המלחמה, הוא
שחרורה ואיחודה של ירושלים, ובעיקר שחרור הר הבית והכותל המערבי. עד היום, עובר
רטט בוודאי בקרב מי שחיו את התקופה ואני מאמין שגם בקרב מי שטרם נולדו אז, למשמע
קולו של רפאל אמיר, כתב "קול ישראל" שליווה את הצנחנים: " אינני
אדם דתי, מעולם לא הייתי, אבל זהו הכותל, ואני נוגע באבני הכותל המערבי!" או
למראה תמונת הצנחנים ליד הכותל, שצילם דוד רובינגר.
השיר, המיטיב לתאר את הרגש הלאומי
בעקבות שחרור הכותל, הוא שירו של יוסי גמזו "הכותל", ושיאו במילים
החוזרות:
יֵשׁ אֲנָשִׁים עִם לֵב שֶׁל אֶבֶן.
יֵשׁ אֲבָנִים עִם לֵב אָדָם.
וגם השיר הזה אינו מתעלם מן המחיר הכבד
והכואב של שחרור הכותל. כבר בפתח השיר נאמר:
הַכֹּתֶל אֵזוֹב וַעֲצֶבֶת
הַכֹּתֶל – עוֹפֶרֶת וָדָם.
גמזו העמיד מספר דמויות לצד הכותל, שמסרו
לו מסרים שונים: נערה, צנחן, אם שכולה ורב. כולם נרגשים ונפעמים, אך איש מהם אינו
שוכח את מחיר הניצחון והשחרור.
הצנחן זוכר את חבריו הנופלים, ואומר:
לַמָּוֶת אֵין דְּמוּת אַךְ יֵשׁ
קֹטֶר:
תִּשְׁעָה מִילִימֶטֶר בִּלְבַד.
גם הרב, החוגג את שחרור ההר, אינו שוכח
את המחיר:
אֹשֶׁר. זָכִינוּ כֻּלָּנוּ.
וְשָׁב וְנִזְכַּר: לֹא כֻּלָּם.
וכמובן שהמסר הכואב והקשה מכל הוא של
האם השכולה:
עָמְדָה בִּשְׂחוֹרִים מוּל הַכֹּתֶל
אִמּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהַחִי"ר.
אָמְרָה לִי: עֵינֵי נַעֲרִי הַדּוֹלְקוֹת
הֵן
וְלֹא הַנֵּרוֹת שֶׁבַּקִּיר.
אָמְרָה לִי: אֵינֶנִּי רוֹשֶׁמֶת
שוּם פֶּתֶק לִטְמֹן בֵּין סְדָקָיו,
כִּי מַה שֶּׁנָתַתִּי לַכֹּתֶל רַק
אֶמֶשׁ
גָּדוֹל מִמִּלִּים וּמִכְּתָב.
הלחין את השיר חתן פרס ישראל דובי זלצר. נשמע את הביצוע המקורי של צמד
דרום, דני גולן וציון צדוק, הרכב פופולרי מאוד, שפעל בשנים 1966-1971.
הַכֹּתֶל אֵזוֹב וַעֲצֶבֶת
הַכֹּתֶל – עוֹפֶרֶת וָדָם
יֵשׁ אֲנָשִׁים עִם לֵב שֶׁל אֶבֶן
יֵשׁ אֲבָנִים עִם לֵב אָדָם.
עָמְדָה נַעֲרָה מוּל הַכֹּתֶל
שְׂפָתַיִם קֵרְבָה וְסַנְטֵר
אָמְרָה לִי
תְּקִיעוֹת הַשּׁוֹפָר חֲזָקוֹת הֵן
אֲבָל הַשְּׁתִיקָה עוֹד יוֹתֵר.
אָמְרָה לִי – צִיּוֹן הַר הַבַּיִת
אָמְרָה לִי הַגְּמוּל וְהַזְּכוּת
וּמַה שֶּׁזָהַר עַל מִצְחָהּ בֵּין
עַרְבַּיִם
הָיָה אַרְגָּמָן שֶׁל מַלְכוּת.
הַכֹּתֶל...
עָמַד הַצַּנְחָן מוּל הַכֹּתֶל
מִכָּל מַחְלַקְתּוֹ רַק אֶחָד
אָמַר לִי –
לַמָּוֶת אֵין דְּמוּת אַךְ יֵשׁ קֹטֶר
תִּשְׁעָה מִילִימֶטֶר בִּלְבַד.
אָמַר לִי – אֵינֶנִּי דּוֹמֵעַ
וְשָׁב לְהַשְׁפִּיל מַבָּטִים
אַךְ סַבָּא שֶׁלִּי, אֱלֹהִים
הַיּוֹדֵעַ
קָבוּר כָּאן בְּהַר הַזֵּיתִים
הַכֹּתֶל...
עָמְדָה בִּשְׂחוֹרִים מוּל הַכֹּתֶל
אִמּוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהַחִי"ר
אָמְרָה לִי – עֵינֵי נַעֲרִי
הַדּוֹלְקוֹת הֵן
וְלֹא הַנֵּרוֹת שֶׁבַּקִּיר.
אָמְרָה לִי – אֵינֶנִּי רוֹשֶׁמֶת
שוּם פֶּתֶק לִטְמֹן בֵּין סְדָקָיו
כִּי מַה שֶּׁנָתַתִּי לַכֹּתֶל רַק
אֶמֶשׁ
גָּדוֹל מִמִּלִּים וּמִכְּתָב.
הַכֹּתֶל...
עָמַד מוּל הַכֹּתֶל עִמָּנוּ
הָרַב הַיָּשִׁישׁ בִּתְפִלָּה
אָמַר לִי – אֹשֶׁר זָכִינוּ כֻּלָּנוּ
וְשָׁב וְנִזְכַּר – לֹא כֻּלָּם.
עָמַד בְּדִמְעָה מְנַצְנֶצֶת
אֶחָד בֵּין עַשְרוֹת טוּרָאִים
אָמַר לִי - מִתַּחַת לַחַאקִי,
בְּעֶצֶם
כֻּלְכֶם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים
הַכֹּתֶל...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
