מדי שנה אני עורך ומוביל את ליל הסדר;
במשפחה המורחבת שלי, במשפחה של אשתי או בקיבוץ אורטל.
ובכל סדר שאני עורך, העיקרון המנחה
שלי, שעליו אני מכריז בראשית הסדר, הוא שלא חייבים לקרוא את כל ההגדה. חשוב יותר,
שכל מה שנקרא מתוכה – יהיה משמעותי ומובן לכל. וכך, סדר בעריכתי אינו רק קריאה אלא
לימוד. לימוד בטקסטים מתוך ההגדה, לעתים נוספים להם טקסטים מחוץ להגדה, שבלימודם ובקריאתם
אנו ממלאים את ייעודו של סדר פסח: לספר ביציאת מצרים.
וכיוון שהעיקרון הוא שאין לקרוא הכל,
כלומר עקרון הבחירה, נשאלת השאלה – האם ראוי לבחור ב-"שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל
הַגּוֹיִם"? האם ראוי לקרוא את הטקסט הזה?
הטקסט "שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל
הַגּוֹיִם" מורכב מארבעה פסוקים מן התנ"ך. הוא צירוף של שני פסוקים מהמזמור
שלנו, מזמור עט בתהלים, פסוק ממזמור סט ופסוק ממגילת איכה, המגילה הנקראת בתשעה
באב. זהו טקסט של תחינה לאלוהים להעניש את הגויים על הסבל והייסורים שהם גורמים
לעם ישראל.
שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר
לֹא יְדָעוּךָ,
וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ
לֹא קָרָאוּ.
כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ
הֵשַׁמוּ. תהלים עט, ו-ז
שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן
אַפְּךָ יַשִׂיגֵם. תהלים סט, כה
תִּרְדֹף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם
מִתַּחַת שְׁמֵי ה'. איכה ג, סו
האם ראוי לקרוא את הטקסט? האם ראוי לדלג עליו? אולי ראוי להחרים אותו?
כלומר, לא לדלג עליו מתוך העדפת טקסטים אחרים, אלא לראות בו טקסט שלילי, שמקומו לא
יכירנו במקומותינו?
כך פוסק דודו פלמה, במאמר שפרסם באתר "מחלנים תנ"ך ל-929
חלונות", לקראת חג הפסח:
"עוד מעט נשב
סביב לשולחן הסדר ובין שאר הדברים הנפלאים שנאמר על חרות ועל בית עבדים, נאמר גם
בקול גדול 'שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך!'
ברוכים הבאים למונותיאיזם
המונופוליסטי, לאל שהוא נחמד רק לנוצרֵי בריתו ועדותיו. אולי יש לכם את זה יותר
בהלכות פרוטקשן?
לדאבון הלב את הגישה המטופשת והאלימה
הזאת אימצו גם שתי הדתות החד אליות שהגיחו ממעיה של היהדות.
ומאחר ושלוש הדתות החד אליות הן כאלה,
בסופו של יום אנחנו מגלים שזהו למעשה מונופוליזם אלים לבני כל שאר הדתות, ולא
מונותיאיזם חומל לכל הנברא בצלם.
וכל מי שקורא את התהילות המופלאות האלה
חייב להחליט מראש ובראש צלול אם הוא קורא אותן באופן פרטיקולרי או באופן
אוניברסלי.
ואלה אשר יקראו אותם באופן פרטיקולרי
עתידים עוד לצאת במצוות הרב הקאדי או הכומר, להצית, להשמיד ולאבד.
והדם הוא אשר יכריע מי יהיה השליט
היחיד פה...".
דבריו של דודו פלמה חדים וברורים. מדובר בטקסט של שנאת האחר, שנאת
הגויים. יתר על כן, זהו טקסט בעל פוטנציאל הנעה, שעלול להוביל אנשים לקום ולעשות
מעשה – להצית, להשמיד ולאבד. איזה אנשים? הקנאים, העושים מעשים כאלה "במצוות
הרב, הקאדי או הכומר". אך כיוון שהקנאים המקשיבים למצוות הקאדי או הכומר אינם
קוראים את הטקסט הזה בליל הסדר, טוען פלמה, למעשה, שהטקסט הזה הוא המוליד את ברוך
גולדשטיין, את רוצחיו של הנער מחמד אבו חדיר בירושלים ורוצחי משפחת דוואבשה בכפר
דומא. ולא בכדי, את המאמר הזה ליוותה תמונתו של אבו חדיר.
אם אכן הטקסט הזה מוביל למעשי הרצח הנתעבים הללו, אכן, הוא פסול
לקריאה וללימוד. עם זאת, לפני שנשמיד את ההגדות שבהן הוא מופיע, כדאי אולי להציב
סימן שאלה על האקסיומה הזאת. שמא משמעותו של הטקסט ומהותו היא אחרת?
****
האם בסדרים שאני עורך, הטקסט הזה מופיע?
את הסדר באורטל אני עורך עם ההגדה הקיבוצית, אף שאני מוסיף עליה כמה
טקסטים מן ההגדה המסורתית שאינם מופיעים בה. את הסדרים המשפחתיים אני עורך עם
ההגדה המסורתית, ואני מוסיף עליה מתוך ההגדה הקיבוצית.
בהגדה הקיבוצית "שְׁפֹךְ
חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם" אינו מופיע, כך שכדי
לא לקרוא את הטקסט בסדר באורטל, אין כל צורך שאדלג על משהו. מלכתחילה הוא אינו
מופיע בה.
למה הטקסט הזה אינו מופיע בהגדה הקיבוצית? נו, זה הרי ברור. איך
קיבוצניקים כמונו יכולים לקרוא טקסט קנאי, דתי, לאומני קיצוני כזה?
ואכן, מראשית כתיבתן של הגדות קיבוציות, הטקסט הזה לא היה נוכח בהן.
ולפתע, בשנות הארבעים, הן הגיחו חזרה להגדה. ולא זו בלבד שהן חזרו להגדה, הן הפכו
ללב לבו של סדר פסח. הן הפכו לטקסט המשמעותי ביותר של הסדר, שבקריאתו דמם הקהל
והאזין בחרדת קודש לאמור. יתר על כן, עורכי ההגדה לא הסתפקו בטקסט המסורתי, שכנראה
לא היה חריף וחזק דיו כדי לבטא את המיית לבם, והם הוסיפו עליו כהנה וכהנה, כדי
להעצים את המסר שלו.
כך למשל בהגדה של קיבוץ אילון, פסח תשג (1943). קיבוץ אילון, של "השומר
הצעיר", שחרט על דגלו את אחוות העמים, שבחגיו עמד הקהל על רגליו לשירת ההמנון
המעמדי האוניברסלי "האינטרנציונל", אינו חשוד בקנאות חשוכה, בלאומנות
ובשנאת גויים. אולם בפסח תשג, כך קראו חבריו מתוך ההגדה של קיבוצם:
שפוך חמתך על הגויים
אשר לא ידעוך.
וחרון אפך על ממלכות
בשמך לא קראוך.
כי את יעקב עמך אכלו
ונווהו השמו.
שפוך חמתך להמם, לאבדם
רדפם באף ותמו!
ארור אתה גוי אכזרי
ארור יהיה שמך
לעולמי עד, ומארת עליון
תלין נצח עִמְךָ.
ארור אתה מכל אדם
ורבצה בך האלה
כל עוד תראה באור כי יחל
וירדה אתך שאולה.
יימק אונך, ייבש לשדך
נפשך חטאה תישא.
ארור בך כל רגש אדם,
רגש בי כילית!
וטבעת בדם זבחיך,
תצלול בים הדמעות
והעירוך לילה לילה
אנקות חלל, זוועות.
ישלח אל בך מגפותיו
יחיש מועד שברך
ונבהלת מפניך
מפניך תברח!
והממך בכל צרה,
תחתך תנוט ארץ
והיית תועבת עפר
נמאס לחיית שרץ!
מה זה הדבר הזה?! מה זה הטקסט הנורא הזה? הלו, שמוצניקים, התחרפנתם?!
יימק אונך? ייבש לשדך? וטבעתך בדם? ישלח אל בך מגפותיו? נמאס לחיית שרץ? הלו!
ובאותה שעה, בקיבוץ רמת הכובש, הפעם קיבוץ של תנועת הקיבוץ המאוחד,
קראו החברים טקסט אחר. קרוב לוודאי שהם לא ידעו על הטקסט של קיבוץ אילון, כפי
שחברי אילון לא הכירו את הטקסט שלהם. אך כמו חברי אילון, גם חברי רמת הכובש לא
הסתפקו ב"שפוך חמתך" של ההגדה. לא היה בו די כדי לבטא את כאבם, את זעמם,
את תסכולם.
אל ייעף החרון, אל תיבש הדמעה
ובנפשנו תוקד ולעד לא תדעך עוד;
ובכל קורט דמהּ של תבל זועמה
תחלחל תועבת הנבלים לא נשכחת;
ונצווה לבנינו, ובן את בנו
יורישנה אחריו ולא עוד תשקע
ועל לב אלף דור נכתבנה לשנוא
החיה ולמגרה באשר נגלית.
כה לשנוא החיה ולעד לא לשקוט
ועקור את ארסה עד אם תם עם שיניה
והדם השפוך, דם יונקים בהּ לפקוד
וקיצץ את כפה באשר תשלחיה.
אינו שנאה! ואיזו האדרת השנאה – האדרה עד כדי שבועה לשנוא. לשנוא החיה
– איזו דה-הומניזציה. חיה?! והורשת השנאה, לא לשנה או לשנתיים, לא רק לילדים
ולנכדים, "ועל לב אלף דור נכתבנה לשנוא החיה".
ובאותו ליל סדר, התכנסו לחגוג את הפסח גם חברי קיבוץ גבעת חיים. ואף
הם קראו את ההגדה המקומית שאנשי הרוח מתוכם יצרו. וכך הם כתבו וקראו:
ונקמנו מעיינות דמע
נקם ימי דמים.
חרפת בנות, נשים נענות, פגרי עולי ימים.
ונקמנו קדשינו, כל שטימאה ידם
כל הישרים, כל התמימים רבבות קברי אדם.
קריאה לנקם. בקיבוצו של יצחק בן אהרון. סוציאליסטים, חילונים,
הומניסטים מודרניים – וקריאה לנקם?
האם אנו יכולים להלין עליהם? מי היו אותם חברי קיבוצים? רובם היו
חלוצים צעירים, חברי תנועות הנוער החלוציות במזרח אירופה, שעלו לארץ ישראל והקימו
קיבוצים, והוריהם ואחיהם ומשפחותיהם וחבריהם שנשארו מאחור, הושמדו בשואה, שבאותה
שנה נודע להם עליה.
הם ישבו כאן בארץ, נפשם קרועה מכאב, מגעגוע, מזעם ומתסכול האין אונים,
של מי שהקרובים להם ביותר נטבחים, ואין בידם להושיע. ומה נותר להם, זולת "שפוך
חמתך"? מה נותר להם זולת התקווה שדמם השפוך של הוריהם ואחיהם יינקם?
ומה חשבו היהודים עצמם, בגטאות ובמחנות ההשמדה, כאשר קיימו בחשאי סדר
פסח, ככל שיכלו. האם גם הם ויתרו באיסטניסיות על "שפוך חמתך", "המטופש
והאלים", שמבטא את "המונותיאיזם
המונופוליסטי, לאל שהוא נחמד רק לנוצרי בריתו ועדותיו... הלכות פרוטקשן"?
שמא נלין גם עליהם, שבוודאי מיקדו את כל סדר הפסח והתכווננו בראש
ובראשונה ל"שפוך חמתך"?
ומי הם אלה שכתבו את "שפוך חמתך"? יהודים אומללים ונרדפים,
בתקופת מסעות הצלב, שלוו בפוגרומים איומים ונוראים, רוויים ברדיפות אכזריות
ואלימות, ובעיקר סביב חג הפסח.
לא הייתה להם עצמאות. לא הייתה להם מדינה. לא היה להם צה"ל. הם
לא יכלו להגן על עצמם. מה נשאר להם? להתפלל לאלוהים ולבקש שינקום בגויים הטובחים
בהם. מי אנחנו, ישראלים ילידי הארץ, שנולדנו למדינה עצמאית וחזקה, שנעז לסנוט בהם
בעזות מצח ובהתנשאות ונפסול את הטקסט שכתבו? איזו אטימות מרושעת יש בהתנערות הזאת
מ"שפוך חמתך".
דבורה ליפסטאט היא חוקרת שואה, יהודיה אזרחית ארה"ב, שהובילה את
המאבקים האקדמיים והמשפטיים במכחישי השואה.
וכך היא כתבה, בהתייחס ל"שפוך חמתך":
"יש אנשים שמעדיפים שלא לקרוא את 'שפוך חמתך', שכן הם מוצאים בה
יותר מדי נקמה ונקמנות. התפילה גורמת לאי נוחות לחלק ממשתתפי הסדר, כיוון שנדמה
שהיא עומדת בסתירה לערכים האוניברסליים של חופש ושחרור המאפיינים את ליל הסדר.
אני, לעומת זאת, אוהבת אותה. מנין החיבה היתרה שלי לתפילה חריפה זו?
אני מדמיינת את המוני היהודים, במיוחד באירופה, שבעבורם היה חג הפסח,
הקרוב לחג הפסחא הנוצרי, זמן מסוכן. בעיני רוחי אני רואה יהודים שמבלים את שנותיהם
בפחד מאלימות של שכניהם הלא יהודיים, והם נטולי יכולת להגן על עצמם...
לפתע, למשך פסקה אחת קצרה, הם פתחו את דלתות בתיהם והצהירו בפני העולם
על איחוליהם למתנכלים להם. לרגע קצר אחד הם נתנו לצימאון שלהם לצדק להישמע בציבור.
הם לא היו צריכים לפחד. זו הייתה אולי הפעם היחידה בשנה שבה הם הגיבו, ובצורה
שאינה משתמעת לשני פנים, לסבל הנורא שהם והדורות שלפניהם חוו. הם לא ביקשו מהאל
לאפשר להם לשפוך בעצמם את זעמם על הגויים. הם השאירו את עשיית הדין לאלוהים. לרגע
בהיר ונוצץ אחד עמד היהודי גאה. לרגע אחד הכוחות היו מאוזנים, כשהיהודי פנה ל'שופט
כל הארץ' לעשות משפט.
ואז, באותה פתאומיות שזה התחיל
- זה נגמר. הדלתות נסגרו, היהודי מתיישב, הסדר ממשיך, והכל חוזר להיות כפי
שהיה וכפי שעתיד להיות במשך שנים רבות מדי".
****
איני אוהב את "שפוך חמתך". איני מתחבר אליו. מהו המסר של
שפוך חמתך? היהודי הגולה, המוכה, חסר ההגנה, מתפלל לאלוהיו שיציל אותו וינקום
בגויים.
זאת הגלות. בגלות הזאת מרדה הציונות. לא עוד פאסיביות גלותית, ציפיה
למשיח צדקנו שיבוא ויגאלנו. די! אנחנו קמים וגואלים את עצמנו, את עמנו; אנו זורקים
לפח האשפה של ההיסטוריה את "שלוש השבועות" המאוסות והמסרסות ומפירים
אותם במודע ובעליל: אנו מורדים בגויים, אנו עולים בחומה, אנו דוחקים את הקץ. אנו
מביאים באופן אקטיבי את הגאולה – עולים לארץ ישראל, מפריחים את שממותיה, מקימים
מדינה יהודית ריבונית עצמאית במולדתנו, מקימים צבא חזק המגן עלינו מכל אויב ומתנכל
ומשיב מלחמה שערה.
אני מתחבר להגדה של פסח של קיבוץ עין גב בשנת תשה (1945), שבועות
ספורים לפני הניצחון על היטלר:
"שְׁפֹךְ
חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ, כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמוּ. תַשְׁמִידֵם מִתַּחַת פני השמים.
ואלה אשר שרדו מן ההפיכה הנוראה, גמרו אומר לא להיות יותר בצל הגויים,
ולשים פעמיהם לארץ האבות הקמה לתחיה".
****
בליל הסדר הציוני שאני עורך, אין מקום למסרים של "שפוך
חמתך", ולכן הוא אינו מופיע בו.
אך החלטתי להחזיר אותו, עם הסבר ובהקשר הראוי. כאשר ישראלים מרשים
לעצמם כך לבזות את הטקסט, הם מבזים את הוריהם וסביהם הטבוחים, את דורות היהודים
שלא זכו, כמותם, לחיות במציאות הישראלית הקיימת. אין זו רק עזות מצח, אין זו רק
חוצפה, אין זו רק אטימות – זו כפיות טובה של דור שזכה למה שהדורות שקדמו לא יכלו
אפילו לחלום. ולכך, איני מוכן לתת יד.
ולכן, מעתה, בלילות הסדר בעריכתי, נקרא את "שפוך חמתך".
נקרא אותו בגרסת קיבוץ עין גב, תשה.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
