* חופש אקדמי – אני רק שאלה. אילו בתקופת המאבק על הגולן, הייתי מרצה באוניברסיטה,
והייתי הופך קורס שלם למסע הסברה נגד הנסיגה; עמדתי הפוליטית הייתה תוכן החוג, ועל
כך הייתי בוחן את התלמידים. האם כל אלה שתוקפים את פרופ' כשר היו מגבים אותי, בשם
החופש האקדמי?
* ראוי ובלתי ראוי - את השאלה הזאת העליתי בפייסבוק, וקיבלתי מגוון של תשובות אציג אחת
מהן. "אורי, אם שם הקורס היה 'המאבק על הגולן מנקודת מבטם של אנשי הגולן', לגמרי.
אם לא - היית יכול להביע דעה, אך לא לבחון על דעותיך".
וכך השבתי: "לא ענית על שאלתי, אלא הצעת הצעה חלופית. מהי אתיקה?
לקבוע כללים של מותר ואסור. קורס 'המאבק על הגולן מנקודת מבטם של אנשי הגולן', שבו
התלמידים נבחנים על 'נקודת מבטם של אנשי הגולן' - ראוי. קורס שהנושא שלו היה 'ההתיישבות
בגולן', ושהיה הופך למסע הסברה, והתלמידים היו נבחנים על עמדת המרצה כסוגיה
אוביקטיבית, ועל כך היו מקבלים ציון – אינו ראוי. בדיוק לשם כך יש מקום לקוד אתי".
* מה חסר להם - לפני 23 שנים הוזמנתי לפאנל בכנס קצינים של חטיבת "גולני"
שנערך בקיבוץ שפיים, בסוגיית עתיד הגולן. מולי ניצב בר-פלוגתא חריף – פרופ' אסא
כשר. המחלוקת הייתה קשה, לעתים אף התלהטה. לא הסכמתי עם אף מילה שאמר. אבל חשתי
אליו כבוד רב.
זה לא היה רק הכבוד המגיע ליריב (אני מודה, לא את כל היריבים כיבדתי. קשה
לי לומר שכיבדתי את מוסי רז, שכל טיעוניו היו ערימות גבבה; מה שהיום נקרא
"פייק"). זה היה כבוד המגיע לאסא כשר. כיוון שהוא אסא כשר. אפילו הרגשתי
גאווה על עצם העובדה שהוא היה עמיתי לדיון. כבר אז הוא היה אסא כשר, מותג הראוי
להערכה. ואכן, תחושתי בעימות אתו, לא הייתה כבעימות עם פוליטיקאי או איש תקשורת.
זה היה משהו אחר.
כעבור חודשים אחדים, הוזמנתי לרב שיח בבסיס חיל האוויר רמון, בהנחיית
חיים זיסוביץ'. גם באירוע הזה השתתף כשר. הפעם הוא לא היה בפאנל. בפאנל היינו
שלושה אנשים, אני זוכר את הכלכלן והפובליציסט אפרים ריינר, והיה גם מזרחן או קצין
בכיר בדימוס, שאיני זוכר מיהו. אסא כשר הרצה אחרי הפאנל. נאמר לנו שעקרונית הוא
אינו משתתף בפאנלים. סימנתי לעצמי, בחוסר ענווה אופייני, שבטח אחרי שהבסתי אותו
בפני קציני "גולני", הוא מפחד מפאנלים.
אבל הרצאתו הכעיסה אותי מאוד. למה? לא רק כיוון שלא הסכמתי עם אף מילה
וטיעוניו באמת הרגיזו אותי, אלא כיוון שאת עמדתו השגויה הוא הציג בהרצאה סדורה,
בנויה לתלפיות, מנומקת היטב, רהוטה, שקשה היה לסדוק אותה מבחינה לוגית.
והערכתי אליו רק גברה. כי מה לעשות? אמנם יריב, יריב קשה, אבל הוא אסא
כשר. אותו אסא כשר שקראתי ספרים שלו, שאני מכבד מאוד ומעריך מאוד. הערכתי מאוד את
האכפתיות שלו, את הפטריוטיות שלו, שקסמה לי מעבר למחלוקת העמוקה. טסנו יחד במטוס
חיל האוויר מתל-נוף לרמון ובחזרה, שוחחנו, וראיתי זכות גדולה בעצם ההיכרות עמו.
מאז יצא לנו להיפגש בכנסים. יש לנו גם תחום עניין משותף – הגדות יום
העצמאות. הוא המומחה והאספן מספר 1 בארץ בנושא, ואני ערכתי ביום העצמאות ה-60 הגדה
של החברה למתנ"סים. הזמנתי אותו להרצות בפני תכנית למנהיגות צעירה של המכון
לאסטרטגיה ציונית, שעמדתי בראשה, ובפורומים שונים.
דעותיו היום שונות מדעותיו אז. אם כי, הוא לבטח קרוב יותר לאסא כשר של
שנות ה-90 מאשר לנפתלי בנט. הוא מומחה בעל שם עולמי לאתיקה. והוא איש אקדמיה כל
חייו, ומכיר אותה לפניי ולפנים.
לא חייבים להסכים עם הקוד האתי שהוא הציע. גם אני לא שלם עם כל הכתוב בו.
אבל ראוי לפחות לקרוא אותו, לפני שתוקפים אותו, ולהתייחס לתוכנו. ראוי לפחות לכבד
אותו.
כל כך עלובה המתקפה האישית הפרועה עליו. זה נראה כמו מתקפת עבדים כי
ימלכו, החשים התעלות מכך שנקרתה בדרכם הזדמנות להתחרע באיש מעלה, שספק אם הם
ראויים להתאבק בעפר רגליו. איזו בוטות. איזה חוסר כבוד. איזה כיעור. וכשאני מנסה
לחשוב מה חסר להם, למבזים, מסקנתי היא שחסרה להם... קצת אתיקה.
* אנשים רעים - חלק מן המתקפה הפרועה והאלימה על פרופ' אסא כשר, הייתה ביזוי היותו אב
שכול. טענות שהוא מתחזה לאב שכול כי הבן שלו בעצם כבר היה משוחרר, והוא עשה עסקה
עם צה"ל שיכירו בו כאב שכול ובתמורה הוא יהיה היחצן שלהם (!) – שיימינג במרעו.
טענות שהשכול סובב לו את המוח והסיט אותו מן הדרך. שהוא "האב השכול הייצוגי",
"אב שכול מטעם" ועוד ועוד כהנה וכהנה דברי בלע בזויים וחשוכים שקשה
לתארם. לח"כ ביטן יש עוד הרבה הרבה מה ללמוד.
איזו שנאה! אם ניקח מן האנשים האלה את השנאה, מה יישאר מהם? כלום. כי אין
שם כלום.
* לא ייצא כלום – סביר להניח שמהקוד האתי לאקדמיה, שניסח פרופ' כשר, לא ייצא כלום,
מהסיבות הבאות: א. התנגדות פאבלובית, בלי דיון, והתגייסות אוטומטית של קהילת
הטרוניה, ברגע שקבוצה מסוימת הפעילה את סירנת ה"אוי אוי אוי" שתו לנו את
הדמוקרטיה. ב. קבוצת הכוח המובילה את האקדמיה הישראלית לא תאפשר דיון ציבורי
ביקורתי והצבת סימני שאלה על התנהלותה, כמקובל בממסד כוחני. ג. באשמת נפתלי בנט
שנהג כפיל בחנות חרסינה; נדחף, זיהה את הדו"ח אתו ואותו עם הדו"ח, כדי לקושש
הון פוליטי, ובכך שירת את קמפיין הגעוואלד של המתנגדים. ד. השגיאה של פרופ' כשר,
שכתב את הדו"ח לבדו, במקום להקים פורום הידברות שייצור יחד את הקוד.
התוצאה תהיה הנצחת הפוליטיזציה והעדר חופש אקדמי, שנגדם ניסה כשר לצאת,
ושאותם חווינו בגדול במתקפה הכוחנית עליו.
ובכל זאת, אני מקווה מאוד שמשהו טוב ייצא מהמהלך – דיון ציבורי על דמותה
של האקדמיה הישראלית.
* מכחישת שואה – המנוולת שהצדיעה במועל יד בעת נאומו של בנט בוועידת ה"שלום"
של "הארץ" (לא לפני שדאגה שהצלמים יתעדו אותה) היא מכחישת שואה מן הסוג
הבזוי והעלוב ביותר.
* בעקבות רבין - איני חובב של חרמות, ולא מתלהב מהחלטתו של נתניהו להחרים את טקס הענקת
פרס אמ"ת לעודד קוטלר.
אבל אם יש סיבה המצדיקה את ההחרמה, היא שקוטלר עצמו הוא מחרים מדופלם.
הוא מראשי המסיתים לחרם אמנותי על אזרחי ישראל החיים ביהודה ושומרון. לפני שנים
אחדות נערך בקיבוץ שער הגולן עימות בינו לביני בנושא החרם, והזדעזעתי מהפנאטיות
שלו.
איני חובב חרמות ולכן איני מתלהב מצעדו של נתניהו, אבל כדאי לזכור שהוא
בסך הכל פועל, בנושא זה, בדרכו של רבין.
ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע על החלטתו להחרים את טקס הענקת
פרס ישראל 1993, כיוון שהוא מסרב ללחוץ את ידיו של חתן הפרס ישעיהו ליבוביץ',
שמסית לסרבנות וגידף את חיילי צה"ל. בתגובה, ליבוביץ' ויתר על הפרס.
* שקרן מדופלם – יגאל סרנה שודרג מסתם שקרן לשקרן עם חותמת של בית המשפט.
* יכול להיות? - יכול להיות שלפעמים, לעתים רחוקות, סרנה כותב איזה דבר אמת? אולי.
* בעקבות שרון - קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לזכות במשפט דיבה. על התובע להוכיח בעליל
את "היסוד הנפשי", כלומר שבוודאות מדובר בשקר מודע, שכל מטרתו לפגוע.
כאשר מדובר באיש ציבור, קשה עוד יותר לזכות במשפט דיבה, כיוון שההנחה היא שאיש כזה
חושף את עצמו לביקורת. וככל שהוא בתפקיד ובמעמד רם יותר – הדבר קשה שבעתיים.
כלומר, אם בית המשפט פסק נגד סרנה ובעד נתניהו, הדבר מעיד על כך שהיה זה מקרה חריג
- קיצוני ביותר של שקר מודע, שכל מטרתו לפגוע.
נתניהו אינו טיפש. הוא נהג כאן בדרך שבה נהג אריק שרון אחרי מלחמת לבנון.
הביקורת על שרון בארץ ובעולם אחרי המלחמה הייתה אדירה – הוא הואשם במלחמת שולל,
בשליחת מאות חיילים אל מותם בדרכי כחש למטרות אישיות. הוא הואשם באחריות לטבח
בסברה ושתילה. לא היה יום שהעיתונים לא היו מרוחים בביקורת מסוג זה. אבל הוא בחר
בפינצטה כתבה ספציפית ב"טיים" שבה נכתב שקר בעליל, שהכותב לא יוכל בשום
אופן לעמוד מאחוריו. ולאחר מכן, במשך שנים, על כל הביקורת שנמתחה עליו על אודות
המלחמה, הוא נפנף בכך שהנה, גם בית המשפט קיבל את עמדתי...
גם על נתניהו ורעייתו נכתבים מידי יום אינסוף דברי ביקורת קשים, חריפים,
לעתים מרושעים. אבל הוא בחר מקרה ספציפי אחד, שבו ברור היה לו לחלוטין שהכותב שיקר
בעליל, במודע, במזיד, במצח נחושה, ותבע אותו. הלך על בטוח. עכשיו הוא ינפנף בכך על
כל דבר ביקורת שייכתב נגדו.
כך שירת סרנה כאידיוט שימושי את נתניהו. ללמדך, שהשנאה היא יועץ רע.
* בעד ההתנתקות – לפני 12 שנים ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, עד גרגר החול האחרון. היא
החריבה את כל יישוביה עד הבית האחרון. היא גרשה את כל אזרחיה, עד היהודי האחרון,
החי והמת. בתמורה היא קיבלה אלפי טילים לעבר אזרחיה, מנהרות תופת לתוך שטחה ואת
עלילת גולדסטון.
וכל זאת נעשה כדי להתנתק מהפלשתינאים. הכל בוצע, חוץ מההתנתקות. עזה היא
מדינה עצמאית בהנהגת חמאס, וישראל ממשיכה לעשות לה בייביסיטר.
ובתור בייביסיטר, במלחמת בני חושך בבני חושך בין חמאס ורש"פ, ישראל הופכת
כלי משחק לפשעים הומניטריים של צד א' נגד צד ב', צעד שעוד עלול להביא להסלמה
והתחממות שאנו נשלם את מחירו (והעולם יאשים אותנו). אם זה לא אבסורד, יש להוציא מן
המילון את המילה אבסורד.
אחרי ששילמנו את מלוא מחיר ההתנתקות, הגיעה השעה להתנתק סוף סוף מעזה. על
ישראל להודיע על מועד ההתנתקות. זה צריך להיות פרק זמן ריאלי, לאפשר התארגנות. אבל
אי אפשר עוד להנציח את המצב. ישראל יכולה להעניק סיוע הומנטירי, אם רצונה בכך, אך
ללא כל מחויבות. ישראל יכולה לסייע כלכלית, אם יהיה פרטנר לכך, אך בלי כל אחריות.
אני בעד תכנית האי המלאכותי מול עזה, שמציע ישראל כץ. אך את הבייביסיטר עלינו
להפסיק.
* לזכור את העובדות - ישראל נסוגה מן העיר עזה וערי הרצועה ב-1994.
חמאס השתלט על הרצועה ב-2007. ב-13 השנים האלה, הרש"פ שלטה ברצועה. היו אלה
שנים של טרור ללא הפסקה. ירי הרקטות לעבר אזרחי ישראל החל ב-2001, כלומר שש שנותיו
הראשונות של הפשע נגד האנושות, נעשו כאשר רש"פ שלטה ברצועה. כשישראל נסוגה
מכל רצועת עזה ועקרה את יישוביה, רש"פ שלטה ברצועת עזה, ואנו זוכרים היטב מה
הם עשו ברגע שהשלטון עבר לידם. אז לפני שאנחנו הופכים להיות קבלני ביצוע של אבו
מאזן במלחמות הפוליטיות של פת"ח נגד חמאס, ומסייעים לו במזימתו המכוונת ליצור
ברצועה משבר הומאניטרי, כדאי שנזכור את העובדות הללו.
* לקזז מהתשלום לרש"פ - אבו מאזן מנסה לחולל משבר הומניטרי
ברצועת עזה, בתקווה שהדבר יביא להתקוממות עממית שתעביר לידי פת"ח את השלטון
ברצועה. לישראל אין כל סיבה לתת יד לפשע הזה, במיוחד לנוכח העובדה שהוא עלול להביא
להידרדרות שתפגע בביטחונה. לכן, על ישראל להמשיך לספק חשמל לעזה, ולקזז את עלות
החשמל מהעברת כספי המסים לרש"פ.
בימים שבהם חמאס ירה טילים על אזרחי ישראל וניסה באופן מיוחד לפגוע בתחנת
הכוח באשקלון, ישראל המשיכה לספק חשמל לרצועת עזה. האם דווקא היום, כאשר כתוצאה
מההרתעה שנוצרה ב"צוק איתן" חמאס שומר על גבול שקט, ישראל תפסיק להזרים
חשמל בשל אינטרס זר, ותוך פגיעה באינטרס של עצמה? אבסורד.
* איחולי תבוסה - תשעה מועמדים מתמודדים על ראשות מפלגת העבודה. רק אחד ינצח.
ובהתמודדות כזאת, בסופו של דבר מה שחשוב הוא רק מי המנצח. כל השאר – פשוט לא ניצחו
ולא יעמדו בראש המפלגה. אבל לדעתי, יכולה להיות משמעות גם לשאלה מי יפסיד. אני
מייחל בכל לבי לאראל מרגלית תבוסה צורבת, משפילה, טוטלית, שתמחק אותו מן החיים
הציבוריים. למה? כדי לטהר את האוויר הפוליטי מן ההתלהמות וההתבהמות. כדי שהוא ישמש
לקח לפוליטיקאים מסוגו בכל המפלגות (דוד ביטן אמרנו?)
* קמפיין מהמקפצה – אני ממש לא אוהב את קמפיין שלטי החוצות של "כולנו" בעקבות
תכנית נטו-משפחה (שאותה אני דווקא אוהב). למה? הרי זאת הפוליטיקה. תפקידו של
פוליטיקאי לנצל הצלחה כדי לקדם את מפלגתו ואת עצמו. זה נכון, ובכל זאת, יש דברים
שאינם ראויים. ראוי לעשות קמפיין כזה ערב בחירות. אין זה ראוי לעשות קמפיין
בחירות, כשאין בחירות על הפרק. מן הראוי שהציבור יחוש ששר האוצר עסוק בביצוע
תפקידו ובשירות הציבור, ורק לקראת הבחירות עושה מכך, בצדק, הון פוליטי.
בעבר ביקרתי באותה מידה את ישראל כץ, שעיטר בתמונתו את השילוט על מיזמי
תשתיות התחבורה לפריפריה. מיזמים אלה הנם מהפכה חברתית של ממש, אך תמונת השר
שהתנוססה על השילוט אינה הולמת דמוקרטיה כשלנו. נכון, שבניגוד לכץ, הפרסומים של
כחלון לא נעשו על חשבון המדינה, אלא על חשבון מפלגתו. אבל מצד שני, פרסום כל כך
מובהק של תעמולת בחירות למפלגה, באין בחירות, הוא ממש השתנה מהמקפצה.
גילוי נאות – בבחירות האחרונות תמכתי ב"כולנו", ואין לי דבר
אישי נגד כחלון או מפלגתו.
* מי צודק? – מראשית המשבר במחלקה ההמטו-אונקולוגית ב"הדסה", תחושת הבטן
שלי הייתה שהרופאים צודקים בפרשה. מדוע אני מגדיר זאת כ"תחושת בטן"?
כיוון שאיני בקיא בתחום, ובתחום שאיני בקיא בו, לא יכולה להיות לי דעה מבוססת, אלא
תחושת בטן. ומדוע זו תחושת הבטן שלי, או נטיית לבי? אני משער, שפסיכולוגית, אחת
הסיבות היא נטייתי, פרי החינוך שקיבלתי, להאמין לרופאים וברופאים.
אבל דווקא ההקלטות מפגישת האחיות עם מנכ"ל בית החולים, שהן כביכול
ה"אקדח המעשן", ההוכחה האולטימטיבית, לצדקת הצוות הרפואי, עוררו בי
ספקות. ראשית, כיוון שאני סולד מן התרבות של הקלטות סתר בשיחות והדלפות סלקטיביות
מתוכן. זו תרבות משחיתה וקלוקלת.
סיבה נוספת היא, שאם נקבל את טענת האחיות על חוסר המקצועיות של הרופאים, פירושו
של דבר, שהרופאים ב"שיבא" אינם מקצועיים. והרי מדובר ברופאים המכהנים
ב"שיבא" במחלקה המקבילה. אז מה? פתאום המחלקה המקבילה ב"שיבא"
אינה מקצועית? נשמע לי מוזר, מוזר מאוד.
* הלוחמים בשחיתות – אחד המאפיינים העיקריים של "ישראל היום", בעיקר בשנותיו
הראשונות, היה המלחמה בשחיתות. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בפרשיות אולמרט.
"ידיעות אחרונות", שעוד היה העיתון רב התפוצה במדינה, היה עיתון הבית של
הפושע הזה, האיש המושחת ביותר בתולדות מדינת ישראל. כנ"ל ערוץ 2. מי ששימש
באותם ימים ככלב השמירה של הדמוקרטיה ונלחם למען טוהר המידות בישראל והענשת הפושע,
היה "ישראל היום".
שני העיתונאים שהובילו את הקו החשוב הזה היו דן מרגלית ומרדכי גילת (האיש
שעשור קודם לכן חשף באומץ את פרשיות דרעי, הדומות כל כך לפרשיות אולמרט). בימים
האחרונים, שניהם פוטרו מעבודתם בעיתון.
* ביד הלשון
* תל דן – תל דן, בקרבת קיבוץ דן שבעמק החולה, הוא שמו העברי של תל אל קאדי, כפי
שהוא נקרא בערבית. קאדי = שופט = דן. כלומר, לכאורה זהו תרגום מערבית לעברית, כמו
באתרים נוספים בארץ ישראל.
אך כאן המקרה הפוך. התל מזוהה עם העיר המקראית דן, כך שיתכן מאוד שהשם תל
אל קאדי הוא תרגום לערבית של השם העברי הקדום.
התל, שהנו חלק משמורת הטבע תל דן, הוא אחד האתרים הארכיאולוגיים החשובים
בארץ, ואף הוכרז כאתר מורשת עולמית.
כתובת תל דן, שנמצאה במקום, הנה בעלת חשיבות ארכיאולוגית עצומה, כיוון
שהיא העדות הארכיאולוגית העתיקה ביותר לקיומו של בית דוד: "אני הרגתי את
אחזיהו בן יהורם מלך בית דוד והרגתי את יהורם מלך ישראל" (על פי הצעת
החוקרים, שהשלימו אותיות חסרות). התוכן מיוחס לחזאל מלך ארם. מצד אחד, עצם קיומה
של כתובת כה עתיקה המזכירה את בית דוד, היא הוכחה חשובה מאוד לצדקת האסכולה
הירושלמית, המתייחסת לתנ"ך כעל מקור היסטורי משמעותי. מצד שני, המסופר
בכתובת, סותר את התיאור המקראי של האירוע.
השיר תל אל קאדי, שכתבה רות חפץ והלחין אמתי נאמן, מספר על שלושת הנחלים:
חצבני (שניר), בניאס (חרמון) ודן (בשיר מופיעים חצבני ובניאס בשמותיהם הערביים)
שהתנצחו ביניהם בשאלה, מי יותר גדול. בסופו של דבר הם התייעצו עם תל אל קאדי,
השופט, שיעץ להם להתאחד לנהר אחד גדול, וכך נוצר הירדן.
רות חפץ הלכה השבוע לעולמה. בת 88 הייתה במותה. יהי זכרה ברוך!
* "חדשות בן עזר", "על השבוע"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
