הגולן חגג ביום חמישי שעבר יובל לחידוש ההתיישבות
היהודית, בעצרת חגיגית מרוממת נפש.
ההתרגשות והגאווה הציפו אותי. אכן, זהו חג
גדול. חג גדול לגולן. חג גדול למדינת ישראל. חג יובל של אחד ממפעליה המוצלחים של
הציונות.
התרגשות מעצם העובדה שאנו חוגגים את היובל.
התרגשות מן הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להיות חלק מן המפעל הזה. התרגשות מכך שבחמישים
השנים הפכנו שדה קטל לגן פורח; שהפכנו את ההר שהיה כמפלצת, שהפך את החיים של תושבי
הגליל והעמקים לסיוט, לחבל התיישבות ישראלי משגשג ומצליח. התרגשות מכך שהגולן עמד
באתגרים קשים – מול הפולש הסורי במלחמת יום הכיפורים ומול ממשלות ישראליות שניסו
לסגת ממנו, והנה אנחנו כאן. גאווה במייסדים, באותם חלוצים שעלו לגולן לפני חמישים
שנה והפכו אותו לסיפור הצלחה כה גדול.
התרגשות מאירוע כל כך מוצלח, כל כך מושקע, כל כך
מקצועי, כל כך קהילתי, כל כך גולני – הגולן במיטבו.
התרגשות מהמקום שבו הוא התרחש, והוא מסמל את המפעל
כולו – צנובר, מחנה צבאי ישן ומוזנח, שהפך למתחם אירועים נפלא, שהכיל קהל של רבבה
ומעלה.
ומבחינתי – שיא ההתרגשות, הייתה של אבא גאה, כשתמר
הופיעה על הבמה, שרה עם מקהלת הילדים את "מקום בלב" ואת "התקווה".
ואני נמסתי.
המחלוקת
כבר לא קיימת
אורח הכבוד באירוע היה נשיא המדינה רובי
ריבלין. קהל האלפים, על כל גווניו, הרעיף עליו אהבה וחום. ניכר היה איזו
תהום פעורה בין העולם האמתי לבין העולם הווירטואלי, עולם הרשתות החברתיות, בהן
ריבלין הפך לשק חבטות ומוקד להסתה ולשנאה. "אתה מסמל בעבורנו את הטוב
והיפה בחברה הישראלית", אמר ראש המועצה האזורית גולן אלי מלכה, והקהל
הריע לנשיא.
בתפקידו מסמל ריבלין את הממלכתיות ובאישיותו הוא
מסמל את אחדות העם, ומכאן המשמעות הגדולה של השתתפותו ושל דבריו. ריבלין אמר דברים
חמים מאוד, על הזכות ההיסטורית על הגולן בהיותו חלק מארץ ישראל, על חשיבותו
הביטחונית של הגולן, על הימים הקשים של תושבי הצפון כאשר הגולן היה בידי הסורים,
על המפעל הנפלא שיצרנו בגולן. "אם הייתה פעם מחלוקת על הגולן",
אמר הנשיא, "היום המחלוקת כבר לא קיימת". הוא קרא להכרה
בינלאומית בריבונות ישראל על הגולן.
המפגש
הקהילתי
לא פחות מן המופע עצמו, נהניתי מן המפגש הקהילתי
הפתוח שקדם לו, בין הדוכנים המרשימים של תוצרת הגולן ואמני הגולן. לפגוש ולהתחכך
עם האנשים שמזה למעלה משלושה עשורים הם שותפיי לדרך ולעשיה. אח, פגישה שכזו.
גמלא לא
נפלה שנית
ישבתי בעצרת החגיגית, אושר וגאווה הציפו אותי,
ומחשבותיי נדדו לשביתת הרעב בגמלא, לפני 23 שנים. איך להב המאכלת היה במרחק
מילימטרים מצווארנו. במשך 19 יום, חבריי ואני שתינו רק מים (לא נגענו בטורטיות!),
והמוני בית ישראל עלו אלינו לרגל והבהירו: "העם עם הגולן". אלה
היום ימים הרואיים, אך זו הייתה תקופה קשה. ...ואיפה אנחנו היום. איזה אושר
ואיזו גאווה.
יפקיר,
יפקיר
השבוע לפני 25 שנים, בדיוק באמצע הדרך מחידוש
ההתיישבות בגולן ועד הלום, נערכה בפארק קצרין העתיקה עצרת גדולה לציון 25 שנים
להתיישבות בגולן. אורחי הכבוד היו ראש הממשלה יצחק שמיר וראש האופוזיציה יצחק
רבין.
שני היצחקים נשבעו אמונים לגולן. יצחק רבין אמר את
המשפט האלמותי, שלא אפשרנו לו להישכח: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום נרד מרמת
הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את ביטחון
ישראל". רבין תקף את הממשלה על שאינה משקיעה די בגולן. "לא די,
לשאת מילים על רמת הגולן. יש לחזק אותה במעשים". והוא סיים את דבריו כך:
"ולכם, אתם העושים את רמת הגולן למה שהיא, כל הכבוד לכם!" אין לי ספק
שהוא התכוון לכל מילה.
כעבור 13 יום רבין נבחר לראשות הממשלה, ובין לבין
עוד הספיק לבקר באורטל יום לפני הבחירות ולחזור על התחייבותו ביתר שאת.
לאחר מכן הוא התחרפן וניסה לסגת מהגולן.
עצרת ה-25 הייתה עצרת קהילתית מאוד. ילדים
ומבוגרים רבים היו על הבמה; שרו, רקדו ושיחקו. שירי המופע היו לשירי המאבק על
הגולן. כל מי שחי כילד בגולן בשנות ה-90 זוכר את השירים על פה.
במסגרת אירועי היובל, נערך אירוע גדול של "לימוד
גולן" בכינר, ושם הופעתי עם עופר גביש בערב שנקרא "כאן הרי
גולן – הגולן בשירה ובזמר העברי". במסגרת המופע הצגנו הקלטה מלפני 25 שנה, של
חבורת הזמר "קול ברמה", שרה את השיר "ארץ הגולן". כל
הוותיקים הצטרפו בהתרגשות רבה לשירה. לפחות שתיים מן הזמרות בסרטון, היו באולם.
השבוע הצגתי שוב את הסרטון, בהרצאה על הגולן בזמר העברי, בכנס "מי אני?
שיר ישראלי", באוניברסיטת בר אילן.
בבגוד
באדם דרכו
בעצרת השלושים לגולן, נאמו ראש הממשלה נתניהו
וראש האופוזיציה אהוד ברק. היה זה בשיא היסטריית האבטחה, בחסות יגאל
עמיר, וסידורי האבטחה של רוה"מ העיבו מאוד על האירוע.
אהוד ברק נשא דברים באירוע, העלה על נס את מפעל
ההתיישבות בגולן, ואז אמר שכראש הממשלה הוא יהיה מחויב לשלום עם סוריה ותמורתו הוא
מוכן לסגת מהגולן. כבר אז, הכישרון שלו לגנוב כותרות היה גדול יותר מכישרונו
המדיני. הקהל הגיב בשריקות בוז ממושכות, עד תום דבריו. שריקות בוז אינן הסגנון
שלי. זאת הייתה הפעם היחידה בחיי ששרקתי בוז. היה זה בוז מכל הלב, בוז עמוק.
באותו ערב כתבתי לברק מכתב ארוך. סיימתי אותו
בציטוט משירו של המשורר משה טבנקין "ביום מסה". "בבגוד באדם
דרכו / מארבע רוחות העולם / רגליו יוליכוהו שולל / אל מחוז אין בו חפץ... שבו יש
מלוא חופנים רק אפר".
סופי
ניצחנו. הגולן ישראלי. זה סופי. יש עוד קומץ סרבני
התפכחות סהרוריים שלא שמעו על כך, אבל האמת היא שרעיון העוועים של נסיגה מהגולן
מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.
דבר אחד מצער אותי – שיש לא מעט אנשים, שמה שהפיל
להם את האסימון הוא האסון הנורא בסוריה.
האמת היא שמלחמת האזרחים בסוריה שינתה גם את
השקפתי הפוליטית. אם בעבר האמנתי ב"שלום עם הגולן" כלומר בשלום
בין ישראל לבין סוריה, בגבול הנוכחי, כששתי המדינות תכבדנה את ריבונות המדינה
האחרת (הגם שחשבתי שזה עוד חזון רחוק), היום אני מבין שסוריה מתה ולא תקום עוד
לתחיה.
היובל
הבא
חג היובל הוא הזדמנות גדולה להביט אחורה, לראות את
התלם שחרשנו, את המפעל הגדול שיצרנו, את העובדה שעמדנו במשימתנו ומילאנו את
שליחותנו הציונית – עיצבנו את גבולה של מדינת ישראל.
חג היובל הוא גם היום הראשון של היובל השני. אנו
מלאי חדוות יצירה להמשיך וליצור את הגולן למען הדורות הבאים ולמען עם ישראל כולו. חגיגות
המאה לשחרור הגולן ולחידוש ההתיישבות היהודית בו, כבר תהיינה החגיגות של ילדינו
ונכדינו.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
