"בכל משבריי שֶׁפְּקָדוּנִי לאורך
הדרך – דבר אחד לא נשבר. לא חדלתי להיות אדם מאמין. אף בגדול שֶׁבְּשִׁבְרוֹנַי לא
נתמוטטה אדמת אמונתי. אמונה – מרכז העבודה, נשמתה – תפילה. אין שירה אמתית שאינה
בבחינת תפילה.
בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד
הכותל המערבי. אמי ז"ל היא לא ציוותני דבר. שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של
פסיעה מהכותל, מן האבנים. והרגשתי שאיני שייך. שהנני נטוע בהוויה אחרת. שלא פסעתי
צעד נוסף. אך מישהו משך בשרוולי, ביקש שאצטרף ל'מניין'. חבשתי כובע, הצטרפתי
למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי.
זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות,
להיות אחד ממנין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי והאחד לתשעה. אפשר זה הדבר המשמעותי
ביותר שביהדות. ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי. תפילתי תמיד
להיות אחד מכולם. שמילותיי הטובות יצטרפו למילים שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה,
הוא 'העובר לפני התיבה' – ולא יותר. אין משמעות לחיים אם הם לעצמם. רק בזיקתם
להוויה, אל המילים שבאו עדיך, ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. אחד – אבל
אחד בציבור".
אני אוהב מאוד את הדברים האלה, שאותם אמר המשורר והפרטיזן, חתן פרס
ישראל, אבא קובנר. אני מכניס אותם, אחת לכמה שנים, למחזור "כל נדרינו";
ההתכנסות של ליל יום הכיפורים שאני מוביל באורטל. אכן, זהו דבר ייחודי ביהדות.
להיות אחד ממניין. להשתייך לקהילה, להיות חלק ממשהו גדול יותר. היטיב אבא קובנר
לתאר זאת. בניגוד למי שמציגים את האינדיבידואליזם כניגודו של היחד ואת היחד כמסרס
את היחיד, מצביע קובנר על העוצמה הגדולה הניתנת ליחיד, שעצם קיומה של הקבוצה תלויה
בו.
המשורר של מזמור פד (השיר מיוחס אמנם ל"בני קרח", ברבים, אולם
הוא נכתב בגוף ראשון יחיד), מייחל להיות בבית ה', קרוב לאלוהיו. וכאן מופיע פסוק
מעניין:
אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ
עוֹד יְהַלְלוּךָ סֶּלָה.
לא אשרי יושב ביתך עוד יהללְך סלע, אלא יושבים, בלשון רבים, יהללו.
למה? כי "זהו
דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות, להיות אחד ממנין. לדעת כי התשעה זקוקים לעשירי
והאחד לתשעה", כפי שכתב אבא קובנר, ואת זה, הוא מעיד, הוא למד דווקא בתנועתו,
"השומר הצעיר".
****
עֹבְרֵי בְּעֵמֶק הַבָּכָא
מַעְיָן יְשִׁיתוּהוּ
גַּם בְּרָכוֹת
יַעְטֶה מוֹרֶה.
יש כאן דבר מעניין. העוברים בעמק הבכא, המקום הנורא של הבכי, של
הדמעות (אל תתקנו אותי, אני יודע שבמקור מדובר על עמק שצומחים בו עצי הבכא, אבל
במקרה כזה, מה שווה הפירוש, אם אי אפשר להפיק ממנו מדרש ראוי?), יצליחו בתפילותיהם
ובעשייתם להשית אותו למקור מים חיים, למקום ברכה; עד כדי כך שיבורך מי שמורה על
הדרך לשם.
זהו מסר גדול, מסר של יכולתו של האדם, יכולתם של בני האדם (ברבים,
"יושבֵי") המשתפים ביניהם פעולה, להפוך את המצוקה והקושי למקור עוצמה
וכוח.
בפיוט הגאולה "לכה דודי" נאמר:
קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה
רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא.
כלומר התעוזה של כותב הפיוט, ר' שלום אלקבץ, היא בקריאה לעם ישראל
לצאת מעמק הבכא ולקדם את הגאולה. התעוזה של משורר תהלים פד גדולה יותר. הוא קורא
להפוך את עמק הבכא עצמו, למקור הברכה.
אביגדור קהלני, בעל עיטור הגבורה, העניק את השם "עמק הבכא"
לאזור שבין החרמונית וקוניטרה בו נערך קרב הבלימה הגדול של הסורים בצפון הגולן, במלחמת
יום הכיפורים, קרב קשה ועקוב מדם בו נפלו 76 חיילי צה"ל, והוא עצמו היה
מגיבוריו, כמפקד גדוד השריון 77.
ובדיוק כמו במזמור, עמק הבכא היה למעיין של מים חיים ושל ברכה.
הקרב הקשה והעקוב מדם בלם את הפולש הסורי. הפולש הוסג חזרו לארצו
וצה"ל רדף אחריו עד פאתי דמשק. מאז, לא העזו עוד הסורים לאיים על ישראל.
ו"עמק הבכא" עצמו, כמו הגולן כולו, היה למקור ברכה לתושביו
ולעם ישראל כולו.
בימים אלה אנו חוגגים יובל לשחרור הגולן ולחידוש ההתיישבות היהודית
בו. זהו חג גדול לנו, תושבי הגולן, ולכל ישראל.
בימים הרעים והקשים שבהם הסורים ישבו על הגולן, ההר היה כמפלצת. החיים
מתחתיו היו סיוט מתמשך. לפני חמישים שנה שוחרר הגולן ובכך שוחררו הגליל והעמק מן
הסיוט שבו חיו.
ובחמישים השנים הללו, הפכנו את ההר שהיה כמפלצת לגן פורח, לאזור
התיישבות ציוני משגשג ועיצבנו את גבול הקבע של מדינת ישראל.
אמר נשיא המדינה רובי ריבלין בעצרת היובל: "אם הייתה פעם מחלוקת
על עתיד הגולן, המחלוקת הזאת כבר אינה קיימת".
וכך הִשָׁתְנוּ את עמק הבכא למעיין של מים חיים ושל ברכה.
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
