פעם אחת בערב שבת סמוך להכנסת כלה, יצא
האר"י עם תלמידיו חוץ לעיר צפת לבוש ד' בגדי לבן, הילרוק ושופיצא (מעיל
עליון) וכתונת ומכנסים, כדי לקבל השבת. מתחיל מזמור 'הבו לה' בני אלים' ופזמון
מיוסד לקבלת השבת ו'מזמור שיר ליום השבת' ו'ה' מלך' בניגון נאה. ובתוך שהיו
משוררים אמר לתלמידיו: 'חבריי, רצונכם שנלך לירושלים קודם השבת ונעשה שבת
בירושלים?' וירושלים רחוקה מצפת יותר מכ"ה פרסאות. השיבו קצת מן התלמידים:
'אנו מרוצים בכך'. וקצת מן התלמידים השיבו ואמרו: 'נלך מקודם ונודיע לנשינו'.
כיוון שאמרו 'נלך מקודם לביתנו', נתחרד הרב חרדה גדולה והכה כף אל כף ואמר: 'אוי
לנו שלא הייתה בנו זכות להיגאל! שאלמלא הייתם כולכם משיבים לי בפה אחד, שאתם רוצים
לילך בשמחה תיכף, היו נגאלים כל ישראל. שעתה הייתה השעה עומדת להיגאל, ומתוך
שמיאנתם בדבר, חזרה הגלות לאיתנה בעוונותינו הרבים.
הסיפור הזה על האר"י ותלמידיו (גוריו) בצפת יכול לפתוח דיון
מעניין ומעמיק על החמצת הזדמנויות היסטוריות, על התעוזה בקבלת החלטות של
"עכשיו או לעולם לא", ברמה האישית, הקהילתית והלאומית.
אולם אני הבאתי את הסיפור כדי להמחיש את המתח הגאולי, כמעט אקסטזה
משיחית, שבה חיו המקובלים בצפת, במאה ה-16.
אותה חבורה מופלאה, שקשה להגזים בחשיבותה ובתרומתה הגדולה לתרבות
היהודית ולהיסטוריה היהודית, יצרה, בין השאר, את תפילת קבלת שבת. מקור המנהג של
קבלת השבת קדום הרבה יותר, והוא מופיע כבר במסכת שבת בתלמוד הבבלי. אבל הטקס,
התפילה, של קבלת השבת, עוצבה בידי המקובלים בצפת, והנוסח שהם קבעו מקובל עד היום,
בכל הנוסחים ובכל תפוצות ישראל.
האר"י וחבורתו נהגו ללבוש לבן ולצאת אל הטבע, סמוך לכניסת השבת,
ולערוך את הטקס.
קבלת השבת נערכת בבתי הכנסת בליל שבת, בין מנחה למעריב. היא מורכבת
ממספר מזמורי תהלים וכן מן הפיוט "לכה דודי" שנכתב בצפת בידי ר' שלמה
הלוי אלקבץ.
****
קבלת השבת נפתחת במזמור צה בתהלים. זהו מזמור המהלל את ה' ומטיף לעם
ישראל ללכת בדרך התורה, כאשר ההיסטוריה מציבה בפניהם גזרים ומקלות – הנסים הגלויים
מצד אחד, והעונש הכבד של ארבעים שנות נדודים במדבר ואי כניסה לארץ של דור יוצאי
מצרים.
פתיחתו של המזמור, היא היוצקת בקבלת השבת את האווירה – אווירה של
שמחה, התרגשות והתקדשות.
לְכוּ נְרַנְּנָה לַיהוָה
נָרִיעָה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ.
נְקַדְּמָה פָנָיו בְּתוֹדָה
בִּזְמִרוֹת נָרִיעַ לוֹ.
כך נאה לקבל את השבת.
****
בקיבוצי, אורטל, אנו מקבלים את השבת מדי שבוע, מזה תשע שנים. נפלה
בחלקי הזכות הגדולה להוביל את קבלות השבת.
טקס קבלת השבת באורטל אינו תפילת קבלת השבת בבית הכנסת. הוא קרוב
יותר, ברוחו, לטקס הקידוש בבית, לאחר החזרה מבית הכנסת. הוא נפתח בשירת "שלום
עליכם" ויש בו הדלקת נרות, קידוש על היין והחלה, שירי שבת, דרשה לפרשת השבוע,
חידות על פרשת השבוע. מדי שבת משפחה אחרת עורכת את הטקס. אנו מציינים אירועים כמו
שמחות משפחתיות ואירועים קיבוציים. למשל, לאחרונה הרמנו כוסית לציון יובל לשחרור
הגולן, ובירכנו "שהחיינו". קבלת השבת הכניסה לחיינו הקיבוציים מימד של
קדושה, ולמרות שמספר המשתתפים בה, לרוב אינו גדול, אין לי ספק שהיא משפיעה גם על
החברים שאינם נוטלים בה חלק בפועל.
לְכוּ נְרַנְּנָה – זו תחושתי מידי ערב שבת, כשהקהילה מקבלת את השבת.
****
נעמי שמר חיברה שיר הנקרא "לְכוּ נְרַנְּנָה", ואף הוא מתאר אווירה של שמחה ותודה.
השיר הוא מתוך המחזמר "מסעות בנימין השלישי", עיבוד לספרו
של מנדלי מוכר ספרים.
שירים נוספים של נעמי שמר מאותו מחזה: "שירת העשבים",
ו"פירות חמישה עשר" ("שלג על עירי").
לכו נרננה
ליד התחנה
ובזמירות נריע לו
טרילי טרילי לה
ומשפחות נשמיע לו
טרילי טרילי לה
ומי זה יאמין
אחינו בנימין
אמיץ וקל כנשר
טרילי טרילי לה
הנה הוא על הדשא
טרילי טרילי לה
שירו לו, זמרו לו
טרילי טרילי לה
והניעו את ליבו
טרילי טרילי לה
אחד הוא בן דורו
כל דור וגיבורו
אשרינו זה דורנו
טרילי טרילי לה
וזהו גיבורינו
טרילי טרילי לה
פזמון...
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
