ניצוצות
/ ברי סחרוף ורמי פורטיס
פינתי
השבועית ברדיו "אורנים" 3.7.17
ביום שישי הקרוב, 7 ביולי, יחגוג ברי
סחרוף את יום הולדתו השישים. סחרוף הוא אחד המוסיקאים הבולטים בישראל בעשורים
האחרונים, מותג של איכות ומודל לחיקוי בקרב מוסיקאים צעירים.
סחרוף הוא זמר, מלחין, משורר רוק,
גיטריסט ומפיק מוסיקלי. ביצירתו הוא משלב רוק ובלוז, עם השפעה מזרחית, שירים מן
המקורות, שירי משוררים (המפורסם שבהם הוא "עוד חוזר הניגון" ללחנו של
נפתלי אלטר), פיוטים ולאחרונה גם שירת לדינו, לה הקדשנו את אחת הפינות האחרונות. עוד
תחום שבו מתבלט ברי הוא שיתופי פעולה עם אמנים אחרים. כל האמנים רואים בשיתוף
הפעולה עמו זכות גדולה והוא שמח לשותפויות הללו. הוא גם שותף לפרויקטים רבים, כמו
למשל בתחום הפיוט, ב"רישומי פחם" בצבע – מחווה לתקליטו המיתולוגי של
מאיר אריאל, שירים של הרב פרומן ז"ל ועוד.
בשבוע שעבר דיברנו על שולי נתן. מדובר
בשני אמנים בסגנונות שונים לחלוטין, אך מצאתי דבר אחד משותף לשניהם – המקום המרכזי
של הוריהם בפיתוח הקריירה המוסיקלית שלהם. זה לא בדיוק תואם את תדמית הרוקר, שנקשרת
בדרך כלל למרד נעורים (ועם ראיונות מקדמי רייטינג על ילדות קשה), זה לא הסיפור של
ברי.
הוא נולד ב-1957 באיזמיר שבטורקיה,
לבית דובר לדינו וצרפתית. בגיל שלוש עלה עם משפחתו לארץ. תחילה הם גרו בבת-ים
ולאחר מכן עברו לרמת אביב. אביו הוא אופטומטריסט, ועד היום הוא עובד באותה חנות
למשקפיים, שבה עבד כבר לפני עשרות שנים.
בהיות ברי בן 13, אביו, דריו, קנה לו
גיטרה חשמלית ומגבר, היקרים והטובים ביותר שהיו באותה תקופה. לי המושגים הללו אינם
אומרים דבר, אך למי שמבין, מדובר בגיטרה חשמלית מסוג פנדר סטרטוקסטר ומגבר פנדר
טווין ריוורב. בכתבה לפרויקט ענק על ברי, לפני כשבוע וחצי ב"גלריה",
לכבוד יום הולדתו השישים, אמר חברו אורי ברק, שמכיר אותו מאז למדו בכיתה ז' בבית
הספר "אליאנס" ברמת אביב: "את הגיטרה הוא מכר לצערו לחבר שלא מוכן
למכור לו אותה בחזרה, ובצדק, זאת גיטרה מצוינת. המגבר עדיין אצלו, ועד היום הוא
מקליט אתו. להופעות הוא כבר לא סוחב אותו, אבל הוא משתמש בו באולפן. אבא של ברי
קנה לו את הטופ אוף דה טופ. גם היום לא יכול להיות יותר טוב מזה".
המעורבות של אביו אינה רק בקניית ציוד,
אלא גם בהצטרפותו של ברי ללהקה הראשונה בה היה חבר. מדובר בלהקה "חלום
קוסמי", להקה של תלמידי תיכון תל אביביים בהנהגת אדר אבישר. הלהקה ניגנה רוק
מתקדם בהשפעת להקות התקופה ובראשן "פינק פלויד". היא אף הקליטה, ושודרה
ב"קול ישראל".
הלהקה הקליטה ברחוב פרוג בתל-אביב, לא
רחוק מן החנות שבה עבד דריו סחרוף, אבא של ברי. סיפר אבישר בראיון
ל"גלריה": "יום אחד יש דפיקה בדלת וזה דריו. חשבנו שהוא הולך
להתלונן על הרעש. אבל הוא אמר: 'יש לי ילד שמנגן גיטרה, אכפת לכם שהוא יבוא לנגן
אתכם?' אמרנו שזה בסדר. זאת הייתה האווירה אז. אנשים באו והלכו. כמה ימים אחר כך
ברי בא עם הגיטרה, התחבר, נדמה לי שניגנו 'קליפורניה דרימינג' ומשהו של 'סנטנה'.
הוא ניגן מצוין. הוא גם שר לא רע. זה לא היה אודישן. הוא פשוט המשיך לבוא והצטרף
ללהקה".
במקביל לחברותו בלהקה, הופיע ברי הנער
במועדונים עם רמי פורטיס כגיטריסט. הסגנון של פורטיס היה פאנק, פרוע למדי, וברי,
הצעיר ממנו בשלוש שנים, היה הבוגר האחראי, שעשה קצת סדר במוסיקה הפראית של פורטיס.
בינתיים ברי התגייס לצה"ל, שירת
כקצין תחזוקה. לאחר שחרורו נסע לבלגיה והקים את להקת הרוק האלטרנטיבי "מינימל
קומפקט". הלהקה הוציאה שישה תקליטים וזכתה להצלחה באירופה. אל הלהקה הצטרף
פורטיס.
ברזומה של ברי ישנם גם 8 חודשים בכלא,
לאחר שנתפס ב-1985 בנתב"ג כשברשותו קוקאין.
הפריצה הגדולה שלו בישראל הייתה בשלהי שנות
ה-80 המוקדמות בתקליט "סיפורים מהקופסה" שלו ושל פורטיס, שכבר נקראו
פורטיסחרוף – ובו להיטים גדולים כמו "שקיעתה של הזריחה" ו"אין
קשר". הקבלה של התקליט הייתה איטית והדרגתית, אך לאחר כשנה הוא הפך ללהיט
היסטרי, שהציב את ברי במעמדו הרם כאחד הרוקרים המובילים בישראל.
שותף נוסף של ברי הוא רֵעַ מוכיח. הם
הוציאו תקליטים משותפים ובהם "סימנים של חולשה" והתקליט של ברי האהוב
עליי ביותר – "אדומי השפתות", משירי שלמה אבן גבירול בלחניו של ברי.
אגב, יש לי כרטיס להופעה של שניהם מחרתיים בחצר תל-חי, אך לצערי לא אצפה בה, כי
אני מנחה אירוע שנקבע לאותו ערב, אחרי שקניתי את הכרטיס...
בכלל, ממכלול יצירתו של ברי, אני מתחבר
בעיקר לצד של מקורות ישראל – הפיוטים, שירי אבן גבירול, שירת הלדינו המתורגמת
לעברית בתקליט החדש שהוציא עם אהוד בנאי. מבין שיריו, האהוב עליי ביותר הוא
"עבדים", שיר מקסים, אך כבר השמעתי אותו לקראת פסח לפני ארבע שנים.
לכבוד יום הולדתו, חשבתי שנכון יהיה
לתת כבוד לשותפות שלו, בת יותר מארבעים שנה, עם שותפו העיקרי ליצירה, רמי פורטיס.
זו הפעם הראשונה שאני משמיע כאן את
פורטיס. אני מודה, שאיני ממש מתחבר לסגנונו. לפני כשנתיים צפיתי במופע משותף שלהם.
אמנם הגעתי לחתונה הזאת מהצד של סחרוף, אך באמת בפתיחות רבה, ושוב, לא כל כך
התחברתי לפורטיס. אבל יש לו גם שירים שאני אוהב, ובראשם השיר שאשמיע היום,
"ניצוצות".
השיר, שפורטיס כתב את מילותיו ושניהם
הלחינו אותו, נפתח במילים "כן, אנחנו שניים" ומוסיף "האויב שהוא
חבר". מיהם השניים? שניים שהם אחד – מדובר בחיצוניות ובפנימיות של אדם. הם
חברים ואויבים. האני החיצוני הוא תחפושת, והפנימי הוא אדם אחר, שצועק אל הירח,
בוכה ומקלל.
הפער בין שני חלקי האישיות קשה וכואב.
"זה כמו מכת חשמל, וזה זורם ומעוות את חוש הזמן... זה כמו לרקוד עם שד שמחבק
ולא עוזב". השיר מתאר את הנתק והקרע בין השניים, אך יש בו פריצות אופטימיות –
ניצוצות של הבנה. אבל הם חולפים כמו סרט נע, כמו רוח סערה.
על מה מדבר השיר? יתכן שהוא מדבר על
מחלת נפש, על סכיזופרניה. ברשת הייתה תקופה שנאמר שהוא מדבר על סדרת שבי, מן הסוג
המקובל בסיירות ובקורס טיס. כאילו בסדרה הזאת האדם מתנתק מגופו וזו דרכו לסבול את
הסדרה הנוראה הזאת. אולם בראיון עמו ברי הביע פליאה על השמועה הזאת, ואמר שהם לא
חשבו על כך. לטענתו, פורטיס כתב את השיר הזה עליו, על ברי, ושהוא דייק בתיאורו.
אמר ולא פירש. פרשנות אחרת שמצאתי, היא פרשנות קבלית, שנקודת המוצא שלה היא המושג
"ניצוצות" והאמירה על הניצוצות: "הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה".
כך או כך, השיר סתום משהו, לא פתור עד הסוף, ומשאיר הרבה מקום לפרשנות ולדמיון.
ובשיר הזה מופיעה שורה, שאותה אני מאוד
אוהב: "הפחד מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה".
כן, אנחנו שניים, האויב שהוא חבר
אני זה התחפושת ובפנים אדם אחר
צועק אל הירח, בוכה ומקלל
מסתובב כמו כלב, מוכה ומילל
זה כמו מכת חשמל, וזה זורם ומעוות
את חוש הזמן. לאן? אני הולך ומסתבך
ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט
נע
כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים
מהקליפה
הפחד מטפטף כמו רעל ונספג כמו נשיקה
אני זה המלכודת שבוי בלא תקווה
רוצה לפתוח דלת, נסגר ולא יוצא
מנסה לברוח ותמיד, תמיד חוזר.
זה כמו לרקוד עם שד שמחבק ולא עוזב
כן הוא תמיד רעב. אני הולך ומתרחק
ניצוצות של הבנה, שוב חולפים כמו סרט
נע
כמו רוח סערה הם מקלפים עוד חלקים מהקליפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
