הבלוג של אורי הייטנר

האם תוכל הממשלה להתמיד בנחישות הנדרשת, גם אם ידרש לכך זמן רב, עד שתושגנה מטרות המבצע? הדבר תלוי במידה רבה בלכידות הציבורית, ובנכונות העורף לספוג, לסבול ולשלם את מחיר הניצחון. עד כה, העורף מגלה נחישות וכושר עמידה ראויים לשבח. האם עמידה זו של הציבור תמשך ככל הנדרש?

רבות דובר בימים האחרונים על גודל חלון ההזדמנויות המדיני. מאחר והשחקן המשמעותי היחיד בזירה הבינלאומית, ארה"ב, מעוניין בניצחון ישראלי חד משמעי, אני מעריך שחלון זה פתוח לרווחה, ככל שידרש. השאלה היא האם חלון ההזדמנויות של כושר העמידה של הציבור, פתוח באותה מידה. אם וכאשר תתקיימנה הפגנות המוניות ויתפתח ויכוח ציבורי אודות המלחמה, יקשה על הממשלה לגלות את הנחישות הנדרשת.

מלחמה זו, אחרי הנסיגה המוחלטת מכל לבנון על פי שרטוטי המפות של האו"ם, אחרי שש שנות הבלגה של ישראל, כתוצאה מתוקפנות קשה מלבנון ללא כל פרובוקציה – מן הראוי שלא תהיה עליה כל מחלוקת. והנה, כבר מתגלים סימניה הראשונים.

מאות מפגינים צעדו בת"א וקראו קריאות נגד המלחמה. באופן אוטומטי פעל בקרב פעילי השמאל הרדיקלי הרפלקס החולני של ההאשמה האוטומטית של ישראל, בכך ש"בשל הזיקפה הלאומית נהרגים ילדים בישראל ובלבנון" ושאר סיסמאות הבל ריקות. בחיפה נערכה הפגנת נשים. במוצ"ש הקרובה מתוכננת הפגנה גדולה בכיכר רבין. ב. מיכאל כבר כתב על כך שישראל תצא בקרוב לתקוף את קאהיר ועמאן, שהרי מדובר בתוקפנות ישראלית הנובעת מתאוות מלחמה.

נכון, מדובר במיעוט מבוטל, בשולי השמאל הקיצוני. בינתיים, "שלום עכשיו" טרם הצטרפה לכך. אך קולות ההתנגדות של ח"כי מרצ – הקולות המתלהמים של זהבה גל-און והקולות המינוריים של חבריה, מבשרים את הכירסום הצפוי.

לכן, יש לאמץ הנחת עבודה שחלון ההזדמנויות הולך ונסגר, לזרז את הפעולה, להחריפה ולהסלימה לאלתר ובאופן משמעותי, כדי לקצר את הלחימה. ובכל מקרה, לעמוד איתן מול הכרסום הצפוי מבפנים ולגלות את הנחישות הדרושה ככל שידרש, עד הניצחון.

ישראל איבדה בעשרות השנים האחרונות את הרצון לנצח. המושג ניצחון היה למושג נלעג. הגיע השעה להחזיר אותו לסל המטרות שלנו. המחיר הכבד שהחברה הישראלית משלמת במלחמה הזו, יהיה מחיר שווא, אם המלחמה הזו תסתיים בפחות מניצחון מוחץ. ניצחון מוחץ הוא כזה, שגם האויב לא יוכל שלא להודות בתבוסתו הניצחת. תבוסה, שתצמית לשנים רבות את יצר התוקפנות שלו.