הבלוג של אורי הייטנר

המלחמה בלבנון היא מלחמה שאין צודקת ממנה. אין כל תרוץ, כל עילה, כל אמתלה שתצדיק את התוקפנות מלבנון שפתחה אותה. במקרה זה, אי אפשר לדבר על צדק מול צדק. במקרה זה מדובר במלחמה שבה 100% מהצדק הוא בצד אחד – הצד הישראלי.

ניתן היה לצפות, שבמלחמה זו התמיכה תהיה מוחלטת. בוודאי שניתן היה לצפות שאיש לא יאשים בה את ישראל. בוודאי ובוודאי שניתן היה לצפות שאיש מתוכנו לא יאשים את ישראל.

אולם כבר בימים הראשונים, החלו הפגנות נגד המלחמה, החלה קריאה לסרבנות, החלו האשמות קשות ונבזיות נגד המדינה. החלו בכך ח"כי הסיעות הערביות בכנסת (כן, גם דב חנין, יהודי המחמד המקשט את חד"ש הוא ח"כ בסיעה ערבית) והחרו החזיקו אחריהם גורמים לא מעטים, דוגמת שולמית אלוני, זהבה גלאון, אורי אבנרי, עקיבא אלדר ואחרים.

מדובר ברפלקס חולני - האשמה אוטומטית של ישראל בכל מצב.

במסגרת הקמפיין הזה, תגובה אחת מעניינת במיוחד, וראויה לבחינה סוציולוגית - מכתב אנשי הקולנוע. 

עשרות יוצרי קולנוע ומפיקים ישראליים, כתבו מכתב לעמיתיהם הפלשתינאים והלבנונים בו נכתב, בין השאר: "אנו, אנשי קולנוע ישראלים, מברכים את כל אנשי הקולנוע הערבים שהתכנסו בפריז לכבוד הביאנלה. דרככם אנו רוצים לשלוח מסר של ידידות וסולידריות לעמיתנו הלבנונים והפלסטינים שנמצאים כרגע במצור ומופגזים על ידי הצבא של מדינתנו. אנו מתנגדים באופן מוחלט לברוטליות ולאכזריות של המדיניות הישראלית אשר הרקיעה לפסגות חדשות בשבועות האחרונים. דבר אינו יכול להצדיק את המשך הכיבוש, את הסגר והדיכוי בפלסטין. דבר אינו יכול להצדיק הפגזת אוכלוסייה אזרחית והרס תשתיות בלבנון וברצועת עזה... מצדנו נמשיך להביע דרך הסרטים שלנו באמצעות פתחון פה ובפעולות אישיות, את עמדתנו שמתנגדת בהחלטיות לכיבוש. נמשיך להביע את תקוותנו לחירות, צדק ושוויון לכל העמים באזור".

אף מילת ביקורת מהחיזבאללה, אפילו לא הסתייגות רפה. מיותר לנסות להתווכח עם דברי הבל ורעות רוח מסוג זה. מה שמעניין, הוא העובדה שחתמו על המכתב הזה עשרות אנשים מתוך ברנג'ה מצומצמת למדיי, ברנג'ת הקולנוענים, ובהם, בין השאר:  אבי מוגרבי, אברהם הפנר, ג'אד נאמן, רם לוי, אמיר הראל, קרן ידעיה, בי.זי גולדברג, ענת אבן, דוד אופק, אילאיל אלכסנדר, סימון ביטון, ערן טורבינר, פיליפה קוברסקי, אלינור קוברסקי, עדנה קוברסקי, אסנת טרבלסי, שי כרמלי פולק, אייל סיוון, ארי פולמן, אבנר פיינגלרט, דליה קרפל, ג'ולי שלז, סמי שלום שטרית  ועוד.

הקולנוענים הם חלק מהציבור הישראלי. ניתן היה לצפות, שהתפלגות העמדות הפוליטיות בתוכם, תהיה דומה להתפלגות העמדות בקרב כלל הציבור, ובדומה לציבור כרטיסני הרכבות, השרברבים, המורים והדיילות.

מה הסיבה לכך שדווקא בקרב יוצרי ומפיקי הקולנוע, רבים כל כך מצדדים בעמדה כל כך ביזארית, כל כך רדיקלית, כל כך מנותקת, כל כך מטופשת, כל כך מרושעת?

הסבר אפשרי אחד, הוא שהם פשוט חיים בסרט. הם מנותקים מן המציאות, חיים בעולם וירטואלי בתוך הבועה שלהם כבפסיכוזה קולקטיבית של שנאת ישראל עצמית.

אני סבור שהסבר זה פשטני מידי. הניתוח שלי שונה. מדובר בברנג'ה קטנה ומסוגרת הנשלטת בידי הקו האנטי ישראלי הקיצוני הזה. כדי להשתלב בברנג'ה הזו, יש צורך להיות    in  בתוכה. כדי להיות in  בתוכה, יש להתאים לבון-טון שלה. וכך, נוצרת לה קבוצה, לכאורה בעלת אידאולוגיה קולקטיבית, אך למעשה מדובר במקבץ של אנשים, בעלי אג'נדה אישית, קרייריסטית וחברתית, שכדי לקדמה אין להם בעיה לצטט דברי הבל אנטי ישראליים כמו במכתב הזה.

אני לא מאמין להם.