הבלוג של אורי הייטנר

המיתולוגיה הציונית מספרת על אסיפת אבל, לאחר מותו של מנחם אוסישקין, מראשוני ומנהיגי הציונות. סמוך לתום האסיפה קם אחד העסקנים, היסה את המשתתפים ואמר: "בהזדמנות חגיגית זאת שאוסישקין מת..." והשמיע את דבריו.

נזכרתי בכך בימים האחרונים, כאשר בהזדמנות חגיגית זאת שישראל נמצאת במלחמה, מיליון אנשים יושבים במקלטים, מאות טילים נורים מידי יום על העורף הישראלי, אזרחים וחיילים ישראליים נהרגים, יש מי שמעלים באוב את רעיון העוועים של נסיגה מהגולן.

דווקא עכשיו, כאשר המציאות הביטחונית לאחר הנסיגה מלבנון ולאחר הנסיגה מרצועת עזה, מוכיחה שהמוטיבציה למלחמת הערבים נגדנו אינה "הכיבוש", "ההתנחלויות" וכו' אלא עצם קיומה של המדינה; דווקא היום, כשמוכח שמה שלצנינים בעיניהם ומה שמעורר את תוקפנותם הם התנחלויות נהריה ושדרות, צפת ואשקלון; דווקא כעת, כשברור לכל שהמלחמה היא חלק מגי'האד איסלאמי רחב היקף שאיראן היא מרכזה, ואת כוונותיה הנאצו-איסלאמיות אחמדינג'אד אינו מסתיר – דווקא כעת יש מי שמנסים להביא למצב שבו תושבי הגליל יהיו מאויימים לא רק מצפון אלא גם ממזרח, מהגולן.

לעתים אני תוהה, מה גורם לתופעה מוזרה כזו? איני פסיכיאטר ואף לא פסיכולוג, ולכן אני מתקשה להסביר זאת. ובכל זאת, אנסה.

ראשית, יש כאן רפלקס חולני של האשמת ישראל בכל. כן, גם במקרה זה, שבו התוקפנות נגד ישראל כל כך מובהקת, ואין אפילו תרוץ או אמתלה שיצדיקו אותה, יש בתוכנו המאשימים את ישראל בתוקפנות. יש לרפלקס הזה הגדרה מקצועית – אוטו-אנטישמיות.

פרשן "הארץ" עקיבא אלדר, למשל, מצדיק את ירי הקסאמים על שדרות בטיעון ש"כל עוד ישראל כובשת את חברון לא יהיה שקט בשדרות". הוא מסביר זאת בכך, שעזה ויהודה ושומרון הם אותה ישות פלשתינאית, ולכן גם כשיצאנו מעזה הכיבוש נמשך. אך כיצד ניתן להסביר את טענתו המוזרה, על פיה "כל עוד נמשך הכיבוש של קצרין לא יהיה שקט בנהריה"? מה, קצרין היא "שטח לבנוני כבוש"?

לא, אין טעם לנסות להבין את ההיגיון. יש לנסות להבין את המניע. מה מניע אנשים כעקיבא אלדר לפלוט ממקלדותיהם דברי בלע נפסדים כאלה?

כדי להבין זאת, ניסיתי למפות את האנשים שכתבו דברים דומים בימים האחרונים. מי הם, ומה משותף להם? מה משותף לעקיבא אלדר מ"הארץ", לבן כספית מ"מעריב", לעודד ליפשיץ מ"הקיבוץ", למזרחן משה מעוז, לאלוף במיל' אורי שגיא ולשר בנימין בן אליעזר?

פואד קצת חריג ברשימה ולא מתאים לתיאוריה שאציג להלן. בראיון ל"הארץ" הוא האשים את ברק, שכיוון שהתעקש על שלושים מטר במו"מ עם סוריה, הוא גרם למצב הנוכחי. אילו ויתר, כל המזרח התיכון היה נראה אחרת. למה הוא אמר זאת? כי זה מה שיצא באותו רגע מפיו. יתכן, שאילו היה מתראיין יום קודם או שעה אח"כ, היה אומר את ההיפך הגמור.

אך מה משותף לשאר הרשימה? כולם אנשים שהימרו במיטב יוקרתם האישית והמקצועית על הנסיגה מהגולן כחלק מהסכם שלום עם אסד, שייצור מזרח תיכון חדש. העובדה שכל תחזיותיהם נכשלו, הפכה אותם לאובססיביים לנושא הסורי ולנסיגה מהגולן. אין הם מחמיצים כל הזדמנות להעלות את כשלון ההימור שלהם כגורם לכל הצרות של ישראל. לא נעים לומר זאת, אבל לאנשים הללו יש איזו שריטה...

בן כספית, העיתונאי הפנטזיונר, פרסם בתקופת המו"מ עם סוריה כמעט מידי שבוע כתבות ענק בהן תאר איך או-טו-טו המו"מ נגמר "בהצלחה". ה"מידע" שסיפק היה שילוב של רסיסי מידע מטובלים בכמות יתר של wishful thinking. את כל יוקרתו המקצועית הוא השקיע במניה הזאת, ואין הוא יכול להשלים עם נפילתה. הוא הדין בעקיבא אלדר. שניהם מתמידים להעלות באופן אובססיבי את נושא הנסיגה מהגולן חדשות לבקרים. כל מצמוץ בעיניו של בשאר אסד, מעורר בהם תקווה להחייאת המניה, הגורמת לתשפוכת נסיגתית בטוריהם.

עודד ליפשיץ פחות מוכר מחוץ לתנועה הקיבוצית, אך הוא אינו פחות גרוע משניים אלה. בתקופת המאבק על הגולן, היה לו שיגעון לנושא אחד, להוכיח שבעצם רוב תושבי הגולן רק מחכים לכך שיתנו להם לסגת. כאשר קיבוץ גשור הוציא הודעת גינוי לעמדת "הקיבוץ הארצי" בעד נסיגה מהגולן, הוא השתמש במילה חסרת אחריות שאמר לו אחד מחברי הקיבוץ, כדי לכתוב כתבה שלמה בה האשים אותי, כדובר הוועד, שזייפתי את ההודעה הזאת... הוא שב על האשמה זו שוב ושוב, גם אחרי שהוכח לו שהיא שקרית בעליל.

אם יהיו פעם יחסים דיפלומטיים בין ישראל לסוריה, מן הסתם השגריר הסורי בישראל יהיה פרופ' משה מעוז. מזרחן כושל, פרשן הבית של שושלת אסד, לוקה באובססיה של נסיגה מהגולן. אפילו התקשורת שהתמסרה לו בעבר, מאסה בו, ומעדיפה פרשנים רציניים כפרופ' אייל זיסר וד"ר גיא בכור. את כל יוקרתו המקצועית השקיע מעוז בארמון הנשיאות בדמשק. אין הוא משלים עם כשלון כל תחזיותיו, והוא מנצל כל הזדמנות כדי לנסות להחיות את התיאוריות שלו. אולי תחייתן תחיה גם את מעמדו כפרשן המוביל בתקשורת הישראלית.

השרוט האולטימטיבי הוא אורי שגיא. השריטה שלו היא העמוקה ביותר. האובססיה שלו לנסיגה מהגולן היא הקשה ביותר. שגיא, לוחם וקצין מהולל, הגיע לתפקיד ראש אמ"ן ולפתע מצא צעצוע – הוא טען שחל שינוי אסטרטגי אצל אסד, והוא מעוניין בשלום עם ישראל. לשם כך על ישראל לסגת מהגולן ואז יבוא השלום עם סוריה שהוא המפתח לשלום כולל וסופי במזה"ת. ראה"מ שמיר נפנף אותו, אך הוא המשיך להתעקש. רבין קרב אותו. שגיא דחף בכל כוחו לנסיגה מהגולן. תחילה כראש אמ"ן, אח"כ כפרשן מטעם עצמו בתקשורת, אח"כ כראש צוות המו"מ עם סוריה. הוא דחף את רבין, את פרס, את ברק. הוא נהיה משוגע לדבר אחד – אובססיבי חסר תקנה. הוא לא סולח לברק (אותו ברק שניסה בכל דרך אפשרית להביא את אסד לקבל את הגולן, אך כיוון שהבין שהוא עומד להפסיד במשאל העם, עצר בחוף הכינרת) על שגזל מידיו את הצעצוע.

כל כך מעצבן לקרוא את דברי ההבל הללו, אך יש לקוות שהם ישארו בשוליים הביזאריים של חיינו. הגולן נמצא בתנופת פיתוח וקליטה חסרת תקדים ובהתפתחות אדירה של מערכות החינוך והקהילה, וזה הדבר החשוב ביותר.

... והשיירה עוברת.